לפני כשנה וחצי נכנסתי לראשונה לסטודיו PLAY, קצת חוששת, מעט לא בטוחה אם זה המקום שלי, מאוד סקרנית, מאוד רוצה, קצת מחייכת, ספק ביישנית. כחודשיים לפני כן חזרתי לראשונה מסדנה של זן מסטר ניסים אמון במרכז טאוס. ניסים מדבר הרבה על המקום הטיפולי של הריקוד, המשחרר. כמעט כל סשן של הסדנה מסתיים בריקודים, ריקודים שממשיכים אל תוך השעות הקטנות של הלילה במסעדה של המרכז, בין השולחנות, לעיתים עליהם.. הריקוד גרם לי להרגיש כל כך חיה, מילא אותי בשמחה גדולה, הוביל אותי לחוות את עצמי קצת אחרת. אז חזרתי לארץ וידעתי שאני רוצה לרקוד! וכך מצאתי את עצמי נכנסת לראשונה לסטודיו, לאחר שקראתי מאמר שאילנית כתבה ובו סיפרה על הסיבה שאין בסטודיו מראות, ?כי החשוב בריקוד הוא להרגיש מה זה גורם לך להרגיש ולא איך אתה נראה שאתה רוקד? (אמנם מופיעות מרכאות הציטוט אך איני בטוחה שזה הציטוט המדויק, אך זה מה שנחרט בזיכרוני).

כבר שנה ושמונה חודשים אני לומדת זן, שנה וחצי אני רוקדת אצל אילנית. התחלתי משיעור בשבוע והיום אני מגיעה לארבעה שיעורים מדי שבוע. לא מחמיצה אף שיעור. כמעט.. למעט השבועות בהם אני חוזרת לאי הקסם, לפארוס, לבית שמצאתי לי בטאוס ולסדנאות של ניסים בהן אני מסייעת.

עבורי, לימודי הזן, תמציתם היא להיות חיובי, נעים ונדיב יותר לעצמך ולעולם, ואז להיות שמח יותר, חופשי יותר. ניסים מדבר בטרילותרפיה על מציאת האיזון שבין ראש לרגש, על התעוררות ועוצמת המרכז, האמצע שהוא בעצם אתה, אני. תוך כדי תהליך ה?התמכרות? שלי לסטודיו ולאילנית, הבנתי שזה בעצם מה שאני מקבלת ומה שאני לוקחת מהשיעורים. 

לנשום, לעצום עיניים, לשכב על הרצפה ולשחרר. להתמסר לשחרור, להתמסר אך לא לקרוס לתוכו, להישאר עירני, להרגיש את הקצוות, עד קצותיהם.. רגע הקסם בו מתרוממים מהרצפה, נותרים בעיניים עצומות, ומביטים פנימה, ומרגישים, ונושמים שוב, נשימה עמוקה, כזו שהשכן מצליח לשמוע אותה. ידיים על המרכז (קצת מתחת לפופיק), רגליים יחפות מרגישות את הרצפה, ראש מורם. ?דע מאיפה באת ולאן אתה הולך?, כך אני מרגישה את החיבור הזה בין קצוות הגוף שלי. ואז רק מקשיבים. למה שמתרחש בפנים, למה שקורה גם בחוץ,למה שמרעיש בפנים, ולקולות שבאים מן החוץ, לשקט שקיים בפנים, ולזה שעוטף מבחוץ. ושוב נושמים, ועוד מקשיבים ואז מתחולל לו עוד רגע קסם, הרגע שבו הריקוד מתחיל, כמעט מעצמו, מכל מה שקיים עכשיו, ברגע הזה, ברגע המיוחד הזה בו מתחיל הריקוד.

עבורי אימפרוביזציה היא תירגול של זן. מדיטציה בתנועה, הקשבה לרגע הזה ולמה שהוא מציע. מפעם לפעם, משיעור לשיעור הצלחתי להקשיב יותר, להרגיש יותר, להיות יותר. שמעתי עוד ועוד אסימונים שנופלים, לעיתים תוך כדי שיעור, לעיתים הרבה לאחר מכן. האסימונים המאוחרים לרוב לווו בהודעה לאילנית.. וכך קיבלתי עוד תשובות, נפתחו לי בליבי עוד דלתות, הרשתי לעצמי לחלום עוד חלומות.

ואז לפני כמה חודשים, קצת אחרי שחזרתי מעוד ביקור בטאוס, אמרתי לאילנית שכדאי לה לעשות שם סדנה. עוד לפני שהספקתי לחייך רק מהמחשבה על לרקוד עם אילנית על ריצפת הטטאמי באולם הגדול והמדהים בטאוס, שמעתי אותה מסכימה.

עבורי, לקיים סדנה של אילנית במרכז טאוס, לצאת איתה למסע בן חמישה ימים של חקירה והנאה באמצעות תנועה באי הקסם פארוס, הוא שילוב מתבקש וסגירת מעגל של המסע הפרטי שלי בשנה וחצי האחרונות. 

באילנית יש עבורי משהו אחר; מדוייק, נוגע, מאפשר, מצמיח. גם בטאוס יש משהו אחר; תמהיל מיוחד של נוף ים מרהיב, מרכז נעים ומשפחתי, אנשים עם לב רחב, יכולת הכלה שאינה נגמרת וצוהר פנימה, התבוננות אמיתית ויציאה לעבודה. ובשני המקומות אני מרגישה שהכל בסדר, והכל מתקבל, והכל אפשרי.. אז מה טבעי יותר מלשלב בין השניים??

וכך צמחה לה הסדנה. ?לרקוד חופש? קראנו לה. מסע גוף ונפש בן חמישה ימים של אימפרוביזציה, תנועה, התבוננות, צמיחה והרבה ריקוד.. וכל זאת, על רקע נופיו הקסומים של פארוס, האי היווני שלי.

אני מזמינה אתכם לחלוק איתי את החלום שלי, את המסע שלי, את המורה שלי ואת האי שלי. ולעצום עיניים, ולנשום, ולהרגיש, ולהקשיב. ולחיות. ולחייך, גם החוצה, בעיקר פנימה. ואז, ברגע המיוחד הזה, פשוט להתחיל לרקוד. לרקוד חופש.

חן קס.

מאי 2010

לפרטים והרשמה לסדנת לרקוד חופש פשוט התקשרו אלינו 03-5604407

סדנת אימפרוביזציה ביוון אילנית תדמור

האימפרוביזציה מתארת תהליך של קליטת המציאות, עיבוד הנתונים וקבלת החלטה בכל רגע נתון.

לכן היא כל כך מופשטת. כולנו עושים זאת בכל רגע בחיים, כחלק מתהליך ההישרדות שלנו והתקשורת. ללמד את התהליך לא ממש ניתן אלא להצביע למשתתפים על התהליך אותו הם עוברים, ומעבר לכך להוביל אותם לחוויה. הצד החזק של האימפרוביזציה בתנועה הוא לאפשר לאנשים לחוות את התהליך ממקום חיובי דרך הגוף.

בקורסי אימפרוביזציה מאירים למשתתפים את הדרך אותה הם עוברים, מפרקים את התהליך לחלקים קטנים ונותנים לשלבים שמות .שמות אלו הופכים לשפה דרכה ניתן לתקשר בשיעור מבלי לעבוד. השמות הופכים לכלי העבודה באמצעותם ניתן לתת פידבקים ולקדם את תהליך הגדילה של כל אחד, ניתן לתת פידבקים מעמיקים ולעיתים מאוד נוקבים שלרוב מתקבלים אצל המשתתפים. הפידבקים הם דרך החומר (הריקוד) כיוון שהם עוסקים בחומר השיעור ודרך השפה של הקורס.

 לאפשר לאנשים לעבור חוויה ואז לתאר לאנשים מה עובר עליהם בזמן אמת זה קסם העבודה.

השלב השני הוא להאיר למשתתפים מה החלקים בהם הם חזקים ומיומנים. כיוון שזה תהליך אותו אנו עושים בכל רגע בחיים, לכל אחד יש נקודות שהוא מיומן ומוצלח בהן, לכן תמיד ניתן לחזק את המשתתפים על בסיס הדברים אותם אנו רואים בסטודיו והפידבק יהיה כנה.

השלב הנוסף הוא להאיר את המקומות החסומים ולתת כלים כיצד ניתן לפתוח חסימות, לחדש ערוצים נשכחים שהיו לנו כשהיינו קטנים ולתת כלי עזר לבנות מחדש את תהליך :

קליטה, עיבוד והחלטה = אימפרוביזציה.

הקורסים למתחילים מאוד חווייתיים כיוון שהם מתבססים על תהליכי הקליטה של החושים:

אנו פותחים מחדש את ערוץ המשחקיות ((PLAY, ערוץ שמאפשר כמו לילדים ללמוד מחוויה ולא רק מהראש או  רק מהרגש .

  1. שלב ראשון הוא הראייה: לראות מחדש,ליצור "הזרה" על תהליך שהוא כל כך מוכר ושחוק לרוב. ללמוד להסתכל מחדש על הסביבה ועל אחרים (לאלו משממשיכים ומעמיקים לתהליכי יצירה והופעה המבט מופנה גם פנימה, איך אני רואה את עצמי).

הגוף הוא הכלי ולכן הראייה מתקשרת לכל הרבדים: ראייה מרחבית, פוקוס ללא ראייה - עיניים עצומות תחדש את המבט ועוד..

  1. השלב השני הוא השמיעה: תנועה עם וללא מוסיקה, עבודה על עצירה ותנועה ועוד..
  2. שלב שלישי הוא מגע: בשלבים ראשונים מגע ללא משקל ולמתקדמים יתאפשר לחוות מגע עם משקל, כזה שנותן אמון, מתמסר ומאפשר (קונטקט אימפרוביזציה).
  3. שלב רביעי: הנשימה. זהו  שלב הדורש כניסה לעבודה עדינה יותר הדורשת ריכוז וסבלנות.
  4. שלב חמישי: חוש הטעם, מגיע בשלבים מתקדמים. חוש הטעם קשור לטעם שלנו בריקוד, מה אנחנו אוהבים בתנועה שלנו. כיצד אנחנו "מתבלים" את הריקוד שלנו,  מה הופך את הריקוד של כל אחד לייחודי לו.
  5. החוש השישי: האינטואיציה, קליטת תהליכים שלא ניתן לראות אותם. אלו שלבים שלרוב מתרחשים בתוך קבוצת אנשים שכולם עברו את השלבים הראשונים הקשורים לפתיחת החושים.

לעיתים, בריקוד עם פרטנר, קורה משהו, משהו אחר, מעין רגעי קסם מיוחדים בהם הריקוד מתרחש כמעט מעצמו. נוצרת שיחה בין זרועות, ברכיים, כפות רגליים, ריצפה, כוח המשיכה, שיחה במפגש של עיניים, לעיתים גם אם הן עצומות, מפגש של שתי נשמות שרוקדות עתה יחד, שני לבבות.

יש משהו בתקשורת הזו, תקשורת של הגוף, קשר שאינו מערב מילים, שפותח חלון אחר, שנוגע במקום אחר. שנוגע, כן, ממש נוגע. כשהתקשורת הזו מכילה גם הקשבה, נשימה, חמלה ואפשרות, היא ממש כמו מגע, כמו חיבוק. מישהו שנמצא כרגע איתי, רואה אותי, רוקד איתי, נפתח כלפיי, ומאפשר לי, גם אם לדקה אחת או עד שהשיר מסתיים, ליצור, לבנות, לחוות ולהרגיש יחד.

כזה היה הקשר הראשון, שחווינו כתינוקות. קשר של מגע, הרבה קירבה, צרכים בסיסיים, מאוד פשוט. כשרצינו משהו, קצת בכינו, ומישהו היה שם, לתת לנו את מה שהיינו צריכים ורצינו באותו הרגע. ללא מילים. עם הרבה נוכחות, חום וביטחון. מהגוף אל הלב ובחזרה אל הגוף. זה מה שלמדנו על תקשורת, ככה גילינו מה זו אהבה. כנראה אז גם נולד הרצון הזה בקשר עם בן/בת זוג או למעשה כל קשר, בו רצינו שיידעו לקרוא אותנו בלי מילים, שבאמת ייראו אותנו.

לעיתים, בריקוד, אני מרגישה אותו דבר. הפרטנר יכול להיות מישהו שאני כלל לא מכירה, אבל החיבור הזה של הריקוד, שוב, אם יש בו הכלה, אפשרות, הקשבה ופתיחות, הוא חיבור שמישהו באמת רואה אותי, ואני רואה אותו. כך מתוך חוויות הריקוד והגוף, נוצר שוב הקסם הזה, קצת כאילו מישהו מחבק אותי מבפנים.

בחיי היומיום שלנו אנו מכירים את הצורך במגע הבסיסי: החיבוק ההורי, המגן, הכמעט הישרדותי. מגע נוסף הוא מגע של אינטימיות ומיניות, הרצון לגעת באחר ושהוא ייגע בי, להביע באמצעות המגע קירבה, תשוקה, חקירה. מגע שלישי הוא מגע של אהבה, מגע של צ'קרת הלב. אהבה לשם אהבה, נתינה וחמלה, רגש טהור וממלא.

המונח Contact בתרגומו לעברית: מגע, או אולי קשר? בריקוד מתפתח סוג אחר של מגע, מגע שהוא תקשורת, לעיתים אף בלי לגעת. רק להיות, ביחד, קשוב לעצמי ולפרטנר. אם זה מגע מרפרף, מגע של החלקה, כמו פרפרים מבפנים או מבחוץ; מגע מלווה: נוכח, תומך, עם איזון מקסימלי ביני לבין הפרטנר; או מגע מוביל עם כיוון ואנרגיה היוצר פעולה.

בריקוד יש יסוד מרפא, וכך גם במגע. אולי המקום שבנוכחות הזו, אני לא לבד. וזה פתאום נראה כל כך פשוט, כל כך אפשרי. יש משהו חשוף בהתמסרות למגע, כמו אולי בהתמסרות לריקוד. אולי כי מקור שניהם הוא הגוף. כשזה מדויק, יש בחיבור הזה כל כך הרבה חופש מצד אחד, והתמסרות ואינטימיות מצד שני. מעוף וקרקע במקביל.

כמה כיף לרקוד, כמה נעים להרגיש יחד, כמה ממלא ומרפא לשלב בין השניים.

המתנה הגדולה בללמוד לנוע ולרקוד היא היכולת שלנו ללמוד להקשיב לפרטים הקטנים והפשוטים, ולהפוך אותם למרגשים וגדולים.

בשיעור מבוא לתלמידם חדשים אני פותחת בנושא בסיסי שהוא פשוט ומורכב בו-זמנית: היכולת להקשיב. בתחילת התהליך אנחנו לומדים איך להקשיב לעצמנו ובשלב מתקדם יותר לחלל, לפרטנר למוזיקה ועוד.. מתוך חווית ההקשבה ועצם ההתכווננות ל”לשים לב”, נולדת התנועה החדשה. למעשה הריקוד קיים בנו כל הזמן, הוא רק מאוד קטן עד שלעיתים הוא נעלם, אבל ברגע שנאפשר לו קצת זמן ומקום הוא ייצא חזרה החוצה.

האימפרוביזציה מעוניינת לעורר ולחדש לנו את החוויה שלנו על עצמנו על חיינו ועל הגוף שלנו. בשיעור של אימפרוביזציה, להבדיל משיעור מחול רגיל, המורה לא מדגימה אילו תנועות אנחנו צריכים ללמוד לעשות, אנחנו לא מחקים את מורה. המורה לאימפרוביזציה נותנת עקרונות של הריקוד, מציעה הצעות, וכל אחד מחפש את דרכו כיצד הוא מבטא את עצמו. לכן כל אחד יכול ללמוד לרקוד בכל גיל ובכל מצב פיזי, שהרי כל אחד יוצר את שפת התנועה שלו, את הריקוד שהוא שלו.

ביום יום שלנו אנחנו זזים ללא הפסקה, באין ספור תנועות שאל רובן אנחנו כלל לא מודעים, לדוגמה: סידור השיער, תנועות קטנות בזמן שאנחנו מביטים במראה, באכילה, תוך כדי שאנו מדברים עם מישהו, ועוד ועוד.. בכל רגע בחיינו אנחנו בתנועה.

כשמגיעים אנשים חדשים לסטודיו ואמרים “אף פעם לא רקדתי ואני רוצה לרקוד כדי להביע את עצמי, אבל אני לא יודע לזוז”, אני מיד שמה לב לכל אותן תנועות שהאדם מולי כן עושה ואינו שם לב אליהן. כל אתן תנועות שאנחנו רגילים לעשות, אם רק נתבונן בהן, יכולות להפוך לריקוד בין רגע.

אתם יכולים לגלות זאת על  ידי תרגיל פשוט שתכלו לעשות בעצמכם: בפעם הבאה שתשבו בבית קפה או כשתשתו קפה בבית, אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה דקות  ולשים לב לכל אותן תנועות שאתם עושים בזמן שתיית הקפה. לדוגמה: באיזה אופן כף היד שלכם נוגעת בספל, מה הקצב של שתיית הקפה, כיצד אתם בוחרים לשבת: רגל על רגל ,נשענים על המשענת, יושבים זקופים על קצה הכיסא, לאן אתם מסתכלים.. אם רק תפנו את תשומת הלב מבלי לשנות דבר באופן שבו אתם נוהגים לשתות קפה, פתאום תוכלו לגלות עולם חדש של אין סוף תנועות קטנות שקורות בגוף שלנו בכל פעולה ואנחנו לרוב מפספסים אותן. התנועות האלה הן תחילת הריקוד האימפרוביזציה שלכם, זה הצעד הראשון שלכם כרקדנים.

אם תרצו ללמוד על התנועה שלכם ועל הדרך ללמוד לרקוד, המפתח נמצא ביכולת שלנו ללמוד להקשיב לפרטים הקטנים. על ידי שנאט את הקצב שלנו, ואולי אף נעצור מדי פעם, נוכל להפוך את התנועה הבלתי מודעת למודעת. אז נעלה על גל האימפרוביזציה ופשוט נוכל להתחיל לרקוד.

תמיכה - לדעת לקבל ולדעת לתת.

סדנה זו מוקדשת למילה תמיכה. ליכולת שלנו להיות נתמכים, סומכים ומתמסרים כמו גם ליכולת שלנו לתמוך, ולאפשר לאחר להירגע ולהרפות.

ללא היכולת לדעת לקבל תמיכה לא נדע איך לתת אותה. היכולת להסכים מחייבת בשני הצדדים, להסכים להיות שם עבור האחר זהה להסכמה שהאחר יהיה עבורי.

תמיכה טובה עבור האחר מבקשת קודם כל להיות תמיכה שאינה דורשת מהנותן לשלם מחיר "כבד", להתעייף או לגרוע מעצמו.

כשאנו תומכים באחר בריקוד דרך מגע, שהפרטנר שלנו נשען עלינו ומעביר משקל אלינו, הדרך הנכונה לתמוך באחר היא קודם כל לתמוך בעצמנו .

בריקוד הכוונה היא ללמוד להשתמש בשלד שלנו, ולקבל תמיכה מהקרקע (הרצפה) ומכוח המשיכה. כשאנו מתאמצים יתר על המידה נרגיש זאת בגוף וגם הפרטנר שלנו יחוש זאת.

לאורך השנים ראיתי שיש כאלה שאוהבים לתמוך ולקחת משקל, ויש כאלה שאוהבים שתומכים בהם,הם רגילים לתת משקל. אתם בטח מכירים את אלו שימהרו להיות המטפלים ולהציע עזרה, לבין אלו שימהרו למצוא "מי עוזר לי כעת" .

לכל אחד יש את הנטייה שלו שאותה עם השנים הוא מחזק. הנטייה הזו מקבלת במשך השנים צורה בשרירים שלנו ובמבנה השלד שלנו. ההרגל נטבע בגוף שלנו ועם אנחנו מתרגלים להיות באיכות אחת, ופחות פתוחים לחוויות חדשות.

לעיתים, במפגש עם פרטנר, בייחוד כשיש מגע והפידבק הוא מיידי ועוצמתי ,יש נטייה לגוף לשחזר את מה שהוא מכיר.

התהליך הוא ללמוד להיות נוכחים בשתי האיכויות: התומך והנתמך. בעיקר ברגע המפגש במגע עם האחר, ללמוד להשתנות בהתאם למה שקורה בריקוד: כשיש צורך לדעת לתמוך באחר ולקחת את המשקל, וכשיש אפשרות וזה נכון לדעת גם להעביר משקל.

כך יש זרימה נעימה בריקוד, אף אחד לא מתעייף מלהיות רק באיכות אחת, וכיף להיות יחד!

אנחנו נבקר בסדנה בשני המקומות: התומך והנתמך. לאחדים מקום אחד יהיה מאתגר, דווקא איפה שלשני יהיה קל. כפי שבחיים לאחד יהיה מאוד מאתגר לבקש עזרה מחבר,  לעומת משהו אחר שצריך ללמוד לא תמיד לבקש את תמיכת האחר בו..שוב אנחנו מתורגלים בתפקיד או באיכות אחת על פני השנייה.

העיקרון החשוב הוא להבין את חשיבות הזרימה בין שני הצדדים, ולהבין שבשני הצדדים התומך ונתמך יש צורך בדבר אחד זהה : אמונה מלאה קודם בעצמי ואחר כך באחר.

התומך : זה שמקבל משקל, יהיה עליו ללמוד קודם לסמוך על עצמו ולדעת להשתמש במבנה השלד שלו. לא לקרוס או לסבול תחת המשקל, יש הנאה רבה לגוף ולנפש במקום שיש בו תמיכה באחר. זה מחזק אותנו בכל רובד לא רק את הפרטנר.

הנתמך: זה המקבל תמיכה, יהיה חייב ללמוד לסמוך על עצמו לא לקרוס על הפרטנר אלא להמשיך להרגיש את השלד שלו. חשוב ללמוד לא לדאוג לפרטנר שלוקח את המשקל שלנו, אלא  לסמוך שהפרטנר דואג וקשוב לעצמו. ברגע שאנחנו נותנים משקל ובו זמנית דואגים, הדאגה הופכת אותנו לכבדים ואז באמת יהיה קשה לפרטנר שלנו.

במפגש במגע עם פרטנר אנחנו לעיתים שומעים הרבה קולות פנימיים, לדוגמה:

אני כבד מידי, אני קטן/גדול מידי, אני מתחיל מידי, או הפרטנר שלי כבד מידי,  הפרטנר שלי גדול/קטן מידי,  הפרטנר שלי מתחיל / מתקדם מידי, ועוד כל מיני קולות אחרים.

מתוך הניסיון שלי ושיחות רבות עם אנשים אני רוצה לשתף בכמה נקודות שטוב לזכור אותן:

  • לכולם יש את הקולות האלו בראש, אלו שעושים זאת שנים כמו למתחילים.
  • זה בסדר. אנחנו אנושיים.
  • שמעו את הקולות האלו ואז והניחו להם.
  • אל תתקעו בהם, זה החלק הכי פחות מעניין במפגש הזה.
  • חזרו  אל הגוף,  אל מה שבאמת קורה ברגע הזה בגוף, לא בראש.
  • תשאלו את עצמכם: איפה המשקל שלי?
  • תבדקו האם אתם נושמים. ותנשמו.
  • תזכרו,  יש עכשיו, כאן ברגע הזה, אפשרות למפגש חד פעמי, מרגש ומפתיע.
  •  זה מסע וזו דרך. יש לסמוך על הדרך. לזכור שתהליך הלמידה הוא דרך הגוף. היו סבלנים ונדיבים לעצמכם.

    "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אמר ד"ר סוס.

 

לרקוד אימפרוביזציה בקבוצה מאפשר לנו להרגיש שאפשר להיות ביחד. האפשרות לתקשר בתדר יצירתי אחד, לנוע ממקום שיש בו זרימה של נתינה וקבלה, נותנת לכל משתתף לחוות את הדרך להיות ביחד מבלי לאבד את עצמי לטובת הכלל.

האימון על היכולת לרקוד ביחד פותחת ערוץ תקשורת חדש לכולנו.

כולם אוהבים להיות להרגיש שאנחנו בתוך סביבה שיש בה אפשרות לדבר, לתקשר, להרגיש בכנות ובביטחון. אלא שפעמיים רבות החוויה של היחד יכולה להיות על חשבון היחיד, או להיות ממקום של מאמץ יתר להתאים את עצמי לאחרים. לעיתים המפגש מאפשר להיות יחד רק על פני השטח מבלי לתת לכל אחד להיות כנה כמו שהוא.

הדרך של האימפרוביזציה בקבוצה מציעה  לנו דרך חדשה לתקשר.

כולם נוכחים, כולם שווים באפשרות להשפיע, כולם יכולים פעם להוביל ופעם לתמוך באחר שמוביל. להיות בתוך עולם אחד בתדר אחד ולהרגיש שיש לי יכולת להשפיע ולהיות מושפע בו זמנית. להתאמן על היכולת שלי באמת להקשיב ולהיות קשוב לאחרים ולהרגיש כמה נעים שאחרים באמת מקשיבים לי. לא מתוך הקטנה של כל אחד או מדרישה שכולם יהיו דומים, אלא מהמקום שמתחבר לתדר אחד משותף ומשם יש אפשרות לצאת למסע משותף.

החוויה הזו מחזקת את התחושה שאנחנו יכולים ללמוד להיות ביחד ולא על חשבון האחר. שאין צורך שרק אחד תמיד יוביל אלא שהובלה יכולה להתחלף. אנחנו באמת יכולים לחיות בתוך שיתוף פעולה שנותן לכל אחד יותר. ולכולם יש מקום.

המסע פתוח לכל מה שיקרה לנו יחד; לעיתים ריקוד מלא אנרגיה, לעיתים עולה רגש חזק או סיפור, הריקוד יכול לקבל נופך דרמטי או משחקי,  ולעיתים באותו ריקוד תתחלף האווירה מספר פעמים. הכל יכול לקרות בדרך. גם האפשרות שהתקשורת לא תהיה פשוטה ונמשיך לדבר בחלל אחד כמה שפות שונות.

התנאי הבסיסי לפתיחת אפשרות כזאת של יחד הוא שכולם ערניים (בסטודיו קראנו לזה לפתוח את המוזיאון), וכולם פתוחים למרחב. להרגיש שאנחנו חיים באותו עולם ומכוונים להתחבר על תדר מסוים.

מה זה שח-מט?

בסטודיו אנחנו מתאמנים על עבודת הקבוצה דרך תרגיל הנקרא "שח מט".

זה אימון בסיסי וחשוב על מנת להתאמן על תקשורת פתוחה. בדומה לרקדני קלאסי המתאמנים על הבר, כך אנחנו מתחלים את האימון שלנו.

איך זה נראה?

בהתחלה עומדים במרחב המשותף, כל אחד מרגיש את המיקום שלו ביחס לחלל וביחס לאנשים האחרים העומדים בחלל יחד איתו.

ההתחלה שקטה ומאפשרת לכל אחד להתחבר אל עצמו דרך הקשבה פעילה לגוף.

לאחר מכן יש פתיחה אל החלל דרך הראייה, באמצעות העיניים.

הראייה משתנה מראייה מרחבית שקולטת את כל הסביבה, לראייה עם פוקוס המאפשרת להסתכל על כל אחד בקבוצה.

עוד לפני שנעשה צעד, לפני שה"משחק" מתחיל ,כולם מכוונים את עצמם פנימה והחוצה. בדומה לנגנים אנחנו מכוונים את "הכלים" שלנו לפני שמתחילים לנגן.

חוקי המשחק פשוטים ומורכבים בו זמנית; המשחק עוסק בבהירות לגבי הבחירות של כל אחד מהמשתתפים.

הבחירות הן לגבי המרחב והזמן, כל אחד מחליט לגבי התקדמותו הוא יכול להחליט רק על עצמו:

  • לאן הוא בוחר ללכת?
  • באיזה מהירות הוא בוחר לעשות את זה?
  • מתי הוא עוצר?
  • מה החזית בה הוא עומד?
  • ושוב השאלה מתי הוא יתחיל ללכת ולאן....

כל אחד עסוק בבחירות שלו, אך נותר פתוח להקשיב ל"שחקנים" הנוספים על המגרש המשותף ולבחירות שלהם.

רובד נוסף המעסיק את המשתתפים הוא מה מניע אותנו לעשות את הבחירה שלנו?

  • התייחסות שלנו לחלל ולמרחב (אני הולך לפינה או למרכז החדר...)
  • התייחסות לאנשים (אני מתקרב אל מישהו או דווקא מתרחק ממנו...)
  • התייחסות למבנה הכללי בחלל המכיל את החדר והאנשים (אני הולך למקום פחות צפוף או למקום בו כולם עומדים קרוב).

במילים אחרות, לכל אחד ניתנת האפשרות לעשות בחירות לגבי הקומפוזיציה המופשטת והאנושית שנוצרת בחלל בו זמנית.

כולם שווים ביכולת ההשפעה שלהם על המתרחש ויש לקחת את כולם בחשבון. במשחק הזה אינו  תחרות, אין מנצחים או מפסידים, כולם שווים. מספיק שיש אחד בקבוצה שהוא אינו קשוב או לא פתוח להצעות ולמה שקורה בחלל, וכל חברי הקבוצה, גם אם הם מאוד מכוונים, ירגישו זאת ויאלצו לקחת את זה בחשבון וכנראה לעבוד קשה יותר.

השלב אליו התרגול מתפתח עוסק בסוגים השונים של תקשורת:

מתי אני מצטרף להצעה שקיימת בחלל ומחזק אותה, לדוגמא שני אנשים עומדים זה לצד זה, אני עומד לצידם וכך נוצרה שורה.

מתי אני בוחר להציע דבר חדש, לדוגמא: רוב הקבוצה עובדת במרכז בחדר, אני פונה לאחת מפינות החדר, וכך מזכיר לכולם שהחלל גדול יותר.

רק לאחר ששלב הכוונון ממוצה (זה יכול לקחת שעה, כמה דקות או אפילו שנייה), ניתן להמשיך לשלה הבא וזה הנבנה כמעט מעצמו:

מתחילה להיווצר יצירה משותפת.

עד כה התנועות היו בעיקר הליכות ועצירות כעת מתווספות תנועות גוף נוספות מורכבות יותר. נוצרת שפה משותפת לקבוצה שהיא ייחודית לה, החוקים שלה ברורים לכולם והם יכולים לפתח את השפה שלהם ביחד.

מכאן הכול פתוח.

ישנם רבדים רבים בתרגול ה"שח מט": התנועתי, האמנותי, הרגשי והתקשרותי.

הדבר המשמעותי הוא שככל שמתרגלים יותר, נפתח בנו סוג חדש של הקשבה, שאינה בהכרח עוברת דרך הראש אלא היא בהוויה שלנו: אנחנו פחות חושבים ויותר חשים מה נכון לעשות.

מה נדרש מאיתנו על מנת לאפשר תרגול נכון?

  • להיות מחובר פנימה והחוצה ,לנוע רק כשיש תחושה חזקה של חיבור שכזה .
  • להרגיש את כל חברי הקבוצה.
  • לחפש רגע של הסכמה של יחד.
  • להתחיל פשוט.
  • להמשיך פשוט
  • להיות פשוטים בגוף, בראש וברגש.
  • להיות בהירים עם הבחירות .
  • להציע דברים בלי פחד.
  • להציע ובו זמנית לדעת לוותר.
  • להישאר עם הטעם האישי האמנותי שלנו על איך זה אמור להיות, אבל לבדוק כל הזמן מה קורה בין הפנטזיה.
  • ברגע שיש אי בהירות בקבוצה - להביא בהירות בעצמנו.
  • כולם שווים, כל הצעה צריכה לקחת בחשבון את כולם, לא מפספסים אף אחד.
  • לאפשר להקשבה עמוקה להיות, ובו זמנית לזכור את הקלות.
  • להסכים להישאר בדברים שעולים ולתת להם להביא לנו את התנועה, הצעד והמהלך הבאים.
  • כשיש כבדות להביא את הקל.
  • לעיתים יש צורך לחזור להתחלה ולהיות שוב, הכי פשוטים.

ושוב, מכאן הכל פתוח...

1

לעיתים אני קמה בבקר ומיד עולה בי תחושה חזקה לגבי מה הולך להיות היום.

התחושה פיזית והיא עוברת בגוף. אני חשה אותה פעמים רבות דרך הנשימה, לעיתים בגרון או בבטן. התחושה חזקה והיא יכולה להתבטא לעיתים גם בחוסר שקט, מועקה או כבדות, בתחפושת של עייפות או באנרגיה רבה של עוצמה. משהו עומד לקרות היום..

מניסיוני משהו אכן יקרה. אלא שבבקר אין לי מושג מה יקרה וישנן אפשרויות רבות. התחושה אכן נכונה, אלא שהפרשנויות וההסברים לא בהכרח נכונים.

הדבר היחיד שברור הוא שיש בי תחושה חזקה ואני קשובה לה ונותנת לה מקום. בין אם היא קשה, מפחידה או משמחת ..

לאורך השנים אני רואה כמה התרחקנו מההרגשות שלנו, מלהרגיש דברים -  בין אם טובים, מורכבים או קשים.

אנחנו פשוט פחות מיומנים בלהרגיש. רובנו מתורגלים יותר בלחשוב, להבין, לנתח. אפילו את הרגשות שלנו אנחנו מנסים להבין לעיתים דרך הראש.

כאני שואלת בסטודיו את התלמידים מה הם מרגישים כעת בגוף, פעמים רבות התלמידים לא יודעים לזהות באיזה רגש הם נמצאים, מה עובר עליהם כעת. הגוף מדבר אלינו כל הזמן וללא הספקה. נדרש זמן מה עד שלומדים להקשיב לו מחדש.

הגוף מוסר לנו מסרים, מציע הצעות, לעיתים מנסה להאט אותנו ולעיתים לזרז,  לעיתים הוא מתחנן (כמו בזמן מחלה) ולעיתים רחוקות,  כשהוא כבר ממש נעלב, הוא משתתק. זה לא קורה הרבה, אבל ברגעים קיצוניים בחיים, במקרי טראומה,  יש שתיקה, ומשם יש תהליך לפתוח חזרה את הגוף, שהוא יחזור וידבר.

כשנולדנו היה זה רק הוא - הגוף שדיבר. כל תחושה עלתה בעוצמה ודרשה מיד התייחסות, והגוף נרגע רק כשהוא קיבל את ההתייחסות המתאימה.

עם הגדילה שלנו התחלנו להקשיב פחות ופחות לגוף. חלקינו כגדולים אף מתמחים ביכולות להתעלם ממנו. הגוף יכול להיות בסבל ובכאבים, ואנחנו נמשיך כאילו הכול כרגיל.

תלמידה אחת שהיא גם פרופסור לפסיכולוגיה, שיתפה אותי שעד שהיא החלה לרקוד היא חוותה את הגוף שלה מהגבות ומעלה. עם פתיחת חווית הריקוד היא גילתה שיש גוף שלם גם מתחת לגבות.

הגוף הוא הבית שלנו.

כל פעם מחדש זה מדהים אותי עד כמה אנשים חיים ללא בית בעולם, הומלסים ללא הגוף שלהם.

זה לא פשוט לחיות ברחוב או לחיות בבית שרק לעתים רחוקות באים לסדר, לנקות ולארגן אותו. יש כאלה שעזבו את ביתם, לעיתים בגיל צעיר מאוד, ואז הם חוזרים אחרי שנים רבות, פעמים רבות בעקבות מחלה. חוזרים ומגלים בית נטוש ועזוב, עם חשבונות לא מטופלים, צנרת שאינה בשימוש, ואז צריך להתחיל לשקם, לנקות ולשפץ את הבית, שהוא הגוף.

אני מזמינה את כולנו לתת זמן ומקום להקשיב לתכנים שהגוף יבחר לספר לנו.

התכנים שעולים מהגוף שונים לרוב מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מהראש, שלרוב רק יוצרים מרחק נוסף בינינו ובין תחושת הגוף. לכן, ההצעה שלי היא לאפשר לתכנים לעלות ורק להיות איתם. ללמוד להיות עם תחושה, לזהות את הגל של התחושה: מתי הוא עולה ומתי הוא עובר, לדייק את האזור בגוף בו אנחנו מרגישים ובעיקר לא להפריע לתהליך ולא מהר לפרשנות: אז מה זה אומר?

הסקרנות או הצורך שנובע מההרגל להבין את "מה זה אומר?", פעמים רבות מביא אותנו לנתח, להסביר ולסדר את החוויה במקום לרגע להיות איתה. לכן נאפשר לעצמנו זמן להיפתח ולהעלות תכנים. נקשיב למה שעולה מהגוף, למה הגוף מספר לנו,  נאסוף את המידע, ורק אז נאפשר למילים שעולות מתוך הגוף לתת שם לחוויה.

בכל פעם שמשהו משתנה בסדר היום שלנו, כשהזמנים משתבשים, כשאנו חורגים אפילו במקצת מההרגלים שלנו – אנחנו עושים אימפרוביזציה.

בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית ומשנים ולו במעט את מסלול ההליכה או את מסלול הנסיעה ולפתע אנחנו לא באוטומט שלנו, אנחנו חווים ביתר ערנות את עצמנו ואת שסובב אותנו – זאת אימפרוביזציה.

במידה ונשבור לחלוטין את השגרה וניסע למדינה זרה, החוויה של הנהיגה או ההליכה בבוקר תהיה בתולית וחדשה לגמרי. מי לא זוכר את התחושה של להתעורר בבוקר בעיר לא מוכרת, לצאת לרחוב,והכל חדש. כל החושים עירניים למראות, לריחות ולקולות החדשים ואנחנו פתוחים לחוויות חדשות בעולם – זאת חווית האימפרוביזציה.

עבורי להיכנס לסטודיו ולרקוד אימפרוביזציה, זה כמו החוויה של נסיעה למקום חדש. זה אותו הגוף שאיתו עבדתי לאורך היום: נסעתי, אכלתי ודיברתי, ובכל זאת עם הכניסה אל הסטודיו, החלפת הבגדים וההתכווננות אל עבודה שהיא גם פיזית וגם מנטאלית, יש תחושה של התחדשות, התרגשות ופתיחה של  כל החושים למצב מקסימאלי של ערנות, בדיוק כמו בנסיעה לחו”ל.

דרך תרגילים פשוטים שפיתחתי לאורך השנים בהוראת האימפרוביזציה, תרגילים שהם פשוטים ואפשריים לביצוע לכל אחד, בכל גיל ,ניתן לראות את המוכר מזווית חדשה. ומהחוויה שלי, רוב האנשים ברגע שהם מגלים ונפתחים אל האימפרוביזציה בסטודיו, הם מבינים שבאמצעות הריקוד והאפשרויות של האימפרוביזציה, הם בעצם מתאמנים ולומדים על אופן ההתנהלות שלהם בחיי היומיום, מחוץ לסטודיו.

אז על מה מתאמנים באימפרוביזציה:

1.על הדרך בה אנחנו קולטים את העולם סביבנו, חידוד החושים, הקשבה (לעצמי, לאחר, לסביבה).

2. על האופן בו אנחנו מעבדים את החומרים – הטעם האישי, המצב הפיזי והרגשי שלנו.

3. על היכולת לקבלת החלטה ולבחור, מה אנחנו עושים בכל רגע ורגע.

על התהליך הזה שקורה לנו בכל רגע ובכל דקה בחיים, אנחנו מתאמנים דרך ריקוד,בהנאה ובפשטות באימפרוביזציה.

איך נראה שיעור  אימפרוביזציה?

האנשים מגיעים ולוקחים קצת זמן לעשות הפרדה בין היום שעבר עליהם ובין והזמן המיוחד שלקחו לעצמם בסטודיו. נאספים למעגל ועושים חימום ביחד באופן שבו מחקים את התנועות של המנחה, בתרגילים שעוזרים גם לגוף להתחמם וגם למחשבה להתבהר. בשלב מתקדם של החימום, מבנה המעגל נשבר וכל אחד מתחיל לנוע בחלל באופן חופשי יותר. לאחר שחיממנו את הגוף, את נפתחים לחימום בחלל הסטודיו, בתנועה שהיא יותר אקטיבית הליכה עד ריצה, עד למצב שבו כל אחד רוקד ריקוד אישי עם מוסיקה. בשלב הזה כל אחד כבר התחמם פיזית ומנטאלית, והתנועה נפתחה אל הריקוד האישי של כל אחד. עכשיו גם ננסה להקשיב ולגלות איפה אני היום, מה הריקוד שלי היום, מה הקצב שלי, אילו חלקי גוף או תנועות חוזרות היום. מכאן ממשיכים אל נושא השיעור, בדרך כלל אנו משוחחים מעט על הנושא אותו לומדים וחוקרים אותו יחדיו לאורך מספר שיעורים. החל מעבודה עם חלקי גוף , תנועה בחלל, בניית השפה האישית שלי בריקוד, מוביל מובל, אימפרוביזציה בקבוצה. עבודה עם הקול והנשימה, ריקוד ודימויים ועוד ועוד.. עולם עשיר של עומק, פשטות וקסם..

תהליך הלמידה של אימפרוביזציה מאפשר לכל אחד למצוא את דרכו האישית אל השפה הפנימית, לאפשר לערוצים שהיו אולי חסומים להיפתח, להתחבר אל היצירתיות וההבעה .דרך שפת האימפרוביזציה ניתן להתבונן בעצמנו ובתהליכים שאנו עוברים, באמצעות תנועה, הנאה, פשטות ושמחה, יחד עם עבודה מאוד מעמיקה שמאפשרת התבוננות פנימה והחוצה על עצמי ועל הסביבה. זו חוויה מרתקת  שבה כל שבוע אנחנו חווים נסיעה אל ארץ חדשה ומופלאה, רק בלי הדיוטי- פריי והטיסה היקרה..

הרגע בו הבנתי שיש אפשרות 'פשוט לרקוד' היה כשנעמדתי מול המראה בשיעור הראשון באקדמיה למחול בירושלים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: "כמה אושר יש באפשרות לרקוד" והמחשבה השנייה ש"מכאן, מהסטודיו, אני לא יוצאת".

ההתרגשות והשמחה הסירו כל ספק שעלה על דעתי... כמו למשל מה אני אעשה עם זה בחיים... הייתי פשוט מאושרת.

היו אלה צעדיי המקצועיים הראשונים בתוך עולם הריקוד.

תמיד אהבתי לרקוד. כילדה ביליתי את רוב זמני בסלון הוריי, רוקדת לצלילי מוסיקה שהתנגנה מתקליטים שונים. הקהל שלי היה דודים וחברים, ולעיתים היה זה קהל דמיוני. רקדתי לבד ודמיינתי את כל אלה שרוקדים לצידי .

בעקבות האהבה הזו, כשהייתי בכיתה א' הלכתי יחד עם בנות כיתתי לשיעור הבלט הקלאסי הראשון שלי. יצאתי ממנו בעיניים דומעות ולב עצוב . לא הבנתי מה הקשר בין האווירה הנוקשה שהשרתה המורה חמורת הסבר עם הקוקו ההדוק מדי לראשה, וההוראות המשעממות שלה לתלמידות, לבין הריקוד שאני חוויתי בסלון שלי, בבית?

חזרתי אליו, לסלון, ולריקודים שלי  בהם היה הרבה חופש, דמיון, מוסיקה, ביטוי אישי ובעיקר שמחה.

בגיל הטיפש עשרה גיליתי את עולם התיאטרון, ואת האפשרות לעלות ולהופיע על במה. הבמה והקהל נתנו לי מקום של ביטוי, של התרגשות. מקום שהמשחקיות בו היא הדבר האמיתי. לפני כל הופעה הייתי מאבדת את קולי ומרגישה לחץ מהחשש  שמא לא אצליח להוציא קול, מה יקרה אז.

אלא שהתנועה הייתה הצד המוביל גם בתוך עולם התיאטרון, מצאתי את עצמי  נעה יותר מאשר משחקת  על הבמה. חיפשתי כנות, ובתוך טקסט כתוב תמיד  הרגשתי איכשהוא מסתתרת. עם הגוף, כך חשתי, לא הייתה אפשרות לזיוף.

לריקוד חזרתי רק אחרי שנים. כמו רבים, חשבתי שאיחרתי את המועד. שאני מבוגרת מדי, שאין לי את הגוף המתאים. נשאר שם מקום כואב בלב, דבר  שלא איפשר לי ללכת ולראות הופעות מחול של אחרים. קינאתי בכל אלו שמופיעים.

לאחר הצבא, הקרבי במיוחד, הלכתי כמצופה לאוניברסיטה, שם למדתי ספרות ותיאטרון, ולקחתי גם קורס בכוריאוגרפיה לתיאטרון. כבונוס, ככיף. בסוף שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה מצאתי את עצמי בחזרות לקראת מופע שהעלינו ברחבי הקמפוס. שוב הייתי על הבמה, נושמת, חיה ונהנית.

המורה המליצה על מגמת תנועה חדשה באקדמיה, וכך, בחשאי, פניתי למבחני הקבלה למגמה הזו.

בידיים רועדות פתחתי את מכתב התשובה מהאקדמיה, ופרצתי בשאגות שמחה על הקבלה שלי לחוג. וכך בגיל 21 נכנסתי לאקדמיה למחול, ללא ניסיון קודם בריקוד. הגשמתי חלום.

הייתי מאושרת. הייתי מאוהבת באפשרות שניתנה לי לרקוד.

מאז עברו עשרים שנה ואכן כך היה. רקדתי ללא הפסקה. נסעתי לחו"ל ורקדתי. חזרתי לארץ ורקדתי .עברתי מסטודיו לסטודיו ועל במות שונות ורקדתי. רקדתי כששמחתי. רקדתי כשהיית עצובה, חולה או מאושרת. רקדתי ועדיין רוקדת.

מגיל 21 ועד היום למדתי כל כך הרבה ממורים רבים, מקולגות ומהתלמידים.

בנסיעותיי הרבות בעולם פגשתי אנשים כמוני שחוקרים, מלמדים ויוצרים דרך האימפרוביזציה והקונטקט. פיתחתי עימם דיאלוג עמוק. גיליתי עולם מלא של אנשים, פסטיבלים ואירועים. גיליתי שהריקוד הפך לדרך חיים, ושדרכו ניתן להתפתח ביצירה. שניתן לעשות עבודה פנימית דרך הריקוד, וכי הדרך חשובה מהמטרה. זו הדרך שהובילה אותי לעבוד יותר ויותר עם אנשים שאינם רקדנים, כאלה שכמוני אוהבים לרקוד ושתמיד חלמו על כך. אני יותר ממאושרת על הזכות שניתנה לי לאפשר לאנשים רבים  דלת כניסה אל העולם הקסום הזה של המחול.

יום הולדת שנתיים.

 לפני שנתיים נכנסתי לסטודיו בפעם הראשונה. תמיד אהבתי לרקוד, אף פעם לא למדתי. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עבור עצמי, שלא משנה מה יש לי לעשות וכמה עומס יש לי בעבודה, אני לא מוותרת עליו. מתנה לעצמי.

אז התחלתי. הגעתי לסטודיו  PLAY,  סטודיו ללימודי אימפרוביזציה של אילנית תדמור, "צמיחה ויצירה בתנועה" היה כתוב על הפוסטר. התחלתי בשיעור טכניקה. בתוך הרבה סימני שאלה שעלו לי: מה זה אימפרוביזציה? האם זה מתאים לי? האם אוכל להשתלב כי הרי מעולם לא רקדתי?, בשיעור טכניקה היה משהו פחות מפחיד, יותר ברור, שלראש שלי היה יותר פשוט להתמודד איתו, להבין אותו.

אני זוכרת את החשש והספק שהיו לי בתחילת השיעור, אני זוכרת כמה שקט ושמחה הרגשתי בסופו.

מעין תחושה שלה הגעה הביתה, אולי חזרה הביתה..

התחלתי בשיעור טכניקה, פעם בשבוע. ואז הוספתי עוד שיעור. ואחרי כמה חודשים עוד אחד. ועוד אחד. כבר אזרתי אומץ והצטרפתי לשיעור אימפרוביזציה. עד היום קשה לי להסביר במילים מה זה אימפרוביזציה. אבל אני מרגישה את זה בגוף ובורקת את זה בעיניים (וזו אולי אחת מהמתנות היפות שקיבלתי במהלך השנתיים האלו, לגלות שהרבה מאוד מילים, לא משתוות לתחושה של הגוף, יש משהו בחווית הגוף שנחרטת עמוק יותר).

באימפרוביזציה נפתח לי עולם שלם. של הקשבה: קודם כל לעצמי - מה יש לי עכשיו בגוף, מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ובמקביל גם לסביבה - אם זה לחלל, לפרטנר איתו אני עובדת, לקבוצה עימה אני רוקדת; של נוכחות - להיות כאן ועכשיו, להישאר עירנית, לחקור, להחליט, לבחור ולפעול, לא להגיע למצב של "שומר מסך" כפי שאילנית מדמה, להזיז את העכבר (לשנות את ההרגל, האוטומט, לנסות משהו חדש, להפתיע את עצמי); של רכות וגמישות - גם של הגוף וגם של המחשבה - להגדיל  את הטווח בו אני פועלת, להרחיב את הגבולות, לאפשר לעצמי יותר. של שחרור - שמחה, משחק, צחוק, חופש, "רגליים שמחות, לב רוקד"..

ככל שהזמן עבר, המקום שהריקוד והלימודים עם אילנית היווה עבורי,  התרחב ממקום של הנאה וכיף, למקום של הרבה לימוד על עצמי, חיבור לגוף, הצצה פנימה, תקשורת החוצה. משיעור לשיעור שמעתי עוד אסימון נופל, הבנתי עוד דברים, חוויתי יותר - את השיעורים ובעיקר את עצמי, קיבלתי עוד תשובות, חלמתי יותר חלומות (או אפילו חלומות אחרים), הצלחתי להרגיש יותר, להיות יותר.

לעיתים זה היה מסע לא פשוט. העבודה עם הגוף מייצרת ללא שימוש במילים פידבק לא מתפשר: על הגבולות והמגבלות שלי, על ההרגלים שלי, על מקומות חסומים, על המפגש שלי עם עצמי, על מערכות יחסים שלי.. מבלי להשתמש במילים, אולי אפילו מבלי לרצות או להתכוון, מלרקוד בסטודיו בלי ראי (כי אצל אילנית רוקדים ללא ראי, החשוב בריקוד על פי תפיסתה הוא לא האסתטיות של הריקוד, זה בכלל לא חשוב איך זה נראה, אלא איך זה מרגיש, מה עולה כשאני רוקדת) קיבלתי ראי פנימה, מנורות קטנות שמאירות אזורים חשוכים. וכמו בכל פעם שמדליקים פתאום אור, זה לא תמיד נעים, זה מציק בעיניים, אבל כשנותנים זמן, כשמגלים סבלנות, כשעובדים עם זה, פשוט נותר אור.

מבלי שהתכוונתי, גם מצאתי לעצמי מורה. כמו באותו כיתוב על הפוסטר, כך גם באילנית - צמיחה, יצירה, תנועה. יש בה משהו אחר עבורי: מאפשר, מדויק, נושם, שואל, נותן, עם הרבה עוצמה וריקוד מלא רכות, בלי פשרות אבל עם הרבה קבלה ומרחב לטעות. לטעות, לשאול, לנסות שוב. בסטודיו ומחוצה לו, בריקוד ובחיים.

מורה אחר שלי, זן מסטר ניסים אמון, אומר: החיים יפים, מותר להנות, הכל בסדר. עבורי משמעות ה"הכל בסדר" היא שהכל אפשרי, הכל מותר, הכל מתקבל, מה שעולה עולה, מה שמרגישים מרגישים. בסטודיו, במרחב המאפשר שאילנית יצרה, למדתי גם לרקוד את זה. פשוט להקשיב למה שיש עכשיו, ולרקוד אותו. והכל בסדר.. כמה נשימה, כמה חיות, כמה חיבור, כמה עוצמה, כמה חופש יש בזה.. ואז באמת מרגישים שהחיים יפים, ומותר להנות, ופשוט, פשוט לרקוד..

כשהתחלתי לרקוד לפני שנתיים, רציתי לתת לעצמי מתנה. חיפשתי מתנה, מצאתי אוצר.