עבורי, מהות ריקוד האימפרוביזציה היא למצוא את נקודת ה”אמצע”, המקום שהוא נינוח ועירני, לא ישנוני מדי ולא קופצני, בו אני לא רק בראש או ברגש. אני פתוחה, סקרנית וקשובה לרגע הנתון. הגוף מלא חיות. החושים פתוחים. התחושה היא שיש בי אושר הממלא את הגוף באנרגיות של שמחה ושלווה. ברגעים טובים בריקוד, כמו גם בחיים, זה פשוט קורה. לרוב אנחנו קוראים לרגעים כאלה “להיות בזרימה”.
ההילינג דאנס נועד לאפשר לגוף לחוות את התנועה ממקום משוחרר ופתוח. הוא מחבר בתוכו ידע מעולם התנועה-האימפרוביזציה, הקונטקט-אימפרוביזציה ועולם הטיפול והמגע (בייחוד השיאצו). המטרה היא לתת לעצמנו זמן להתחבר פנימה אל המקום השקט, ומשם לצאת אל התנועה שנובעת מהגוף, לא מהראש ולא מההרגלים. הגוף מוביל, והוא יודע מה נחוץ לו – אם זו תנועה חזקה ואנרגטית בחלל או תנועה שקטה פנימית. כך אנחנו מובילים את עצמנו, כמו גם את הפרטנר, לבטוח בחושים לחזור לאנרגיה שלו, ליהנות מחופש התנועה, וללמוד לרפא את עצמנו. הרבה אנשים מעידים כי עם כניסתם לסטודיו, ומתוך האפשרות שהם נתנו לעצמם לרקוד, הם כבר עברו תהליך שאפשר להם ריפוי והתחזקות.
היכן מתחיל ההילינג והיכן הדאנס?
הרעיון לחבר בין אמנות הריקוד לריפוי החל עוד בימי קדם, בתקופת השבטים. הריקוד נתפס אז כמקום של ריפוי ושל חיבור. בטקסים העתיקים נהג השאמאן להוביל את חברי השבט אל ריקוד משותף, ובכל פעם יועד הריקוד למטרה אחרת: החל מהורדת גשמים ועד לריפוי מחלות. כולם רקדו… פשוט רקדו. ההילינג דאנס מזמין אותנו חזרה אל הידע הקיים בכולנו. לילדים נשאר עדיין הידע הפיזי הטבעי: כשעצובים-בוכים, כששמחים-צוחקים וכשיש צורך במגע מבקשים חיבוק או דגדוג, כך שבאופן טבעי הגוף מבין את הצורך לשחרר לחץ ומתח המצטבר בו, וכך נשמר האיזון. בכל ריקוד יש מין ריפוי. בכול תנועה פיזית שבאה עם הקשבה לגוף יש מקור לריפוי. ריקוד שנרקוד עם תשומת לב, מביא אותנו לחוות את העוצמות השונות שעולות בגוף, ואז כל שנותר הוא לתת את המרחב המתאים, ואז הריפוי מתחולל.
בריקוד בשניים, המתנה יכולה לביות גדולה עוד יותר. ההצטרפות לפרטנר מזמינה אותנו ללמוד להקשיב, ולראות את הפרטנר דרך עיניים הקשובות לפרטים. לדוגמא, להקשיב לקצב של הפרטנר, דרך מעקב אחר הנשימה שלו, ולהתאים את המגע. היכולת להצטרף היא מתנה גדולה המאפשרת ללמוד להיות יחד מבלי לוותר על עצמנו. יכולת זו מאפשרת לנו ללמוד, לתמוך ולוותר על הרצון לשנות את הפרטנר. היא גם נותנת לנו דרך ללמוד להיות עם הרבה אנשים שונים. כיוון שאנחנו קשובים, אנחנו מבינים איך להצטרף מבלי לעורר “גלים”.
בשיעורים בסטודיו אני משווה פעמים רבות בין אמנות האימפרוביזציה ובין גלישת גלים: אנחנו לא נדרשים להמציא דבר, אלא להיות קשובים לים הגדול, ולהיות מוכנים על הגלשן. לא דרוכים מדי ולא ישנוניים מדי, כדי שברגע הנכון נקום על הרגליים, ונגלוש על הגל המתאים. אז הגלישה היא מהנה ונעשית במינימום מאמץ כיוון שהגל לוקח אותי.
אני מזמינה גם אתכם להצטרף לקהילת ה”גולשים” שלנו בPLAY, אנשים הלומדים להקשיב ולראות, להרגיש ולחוות, ובעיקר ליהנות.