ארכיון מחבר: אילנית תדמור

עם עיניים בורקות מדמעות וצחוק שעולה מהאבסורד – הצצה למעגל שיתוף מרגש בפסטיבל הקונטקט

השנה חזרתי לפסטיבל הקונטקט, אחרי כמה שנים של היעדרות.

הפסטיבל הזה הוא אחד האירועים המרכזיים בחיי, העברתי בו חיים שלמים, פגשתי בו כל כך הרבה אנשים שהפכו להיות המשמעותיים

ביותר בחיי, מאבא של אביב ועד לקולגות וחברים שמלווים אותי לאורך שנים.

הפסטיבל הזה שקורה כבר 17 שנים, התחיל ביוזמה וארגון של דרור זוהר והמשיך עם הקמת עמותת הקונטקט,

עבורי הוא קצת כמו אירוע משפחתי גדול, שהוא גם אירוע מקצועי, חברתי, אומנותי, רגשי ותודעתי, יש בו מהכל.

בכל פסטיבל חוויתי מפגשים מרתקים, למדתי המון דברים חדשים וישנים על עולם הקונטקט, חוויתי רגעים של חיבור עמוק פנימה והחוצה

כמו גם רגעים שהיו מורכבים, בהם הייתי מוצפת מכל מה שקורה, מפגשים בהם הרגשתי כיווץ ופגיעה ופעמיים שנפצעתי ממש קשה –

פעם אחת זה היה זעזוע ראש ופעם נוספת פגיעה קשה בשיניים שמלווה אותי עד היום.

השתתפתי בו כגרושה טרייה, לבד ואח"כ בזוג, כאמא לתינוק בן כמה חודשים ושוב בזוגיות חדשה.

 

 

הפעם הגעתי שוב לבד, אביב כבר לא מגיע לרקוד אתנו, יש לו עיסוקים יותר מרתקים לעת עתה.

מתוך החוויה הכל-כך עשירה הזו אני בוחרת לשתף אתכם באחד מהמעגלים, כמו חלון הצצה לתוך אירוע שיש בו מכל וכל:

מעגל הקשבה על לחיות בישראל ולהיות בישראל

כבר כמה שנים שמעגל המורים מוביל מסגרת אחת לשיתוף סיפורים אישיים על "מה זה לחיות/לבקר בישראל".

במשך שעה וחצי יושבים במעגל ומשתפים בסיפור אחד אישי על מה זה לחיות או לבוא לבקר בארץ.

הכלל החשוב במסגרת הזו שכל אחד יכול לשתף אבל אין אפשרות להגיב אחד לשני,

כל סיפור מקבל את מקומו, מבלי שמתפתח שיח על מה שנאמר.

 

הצורך במעגל כזה עלה מתוך המצב הפוליטי בו אנו חיים, במשך 17 שנים הפסטיבל ידע ימים של מלחמה וכותרות בעולם כולו,

חרם אומנותי על ישראל ושאלות לגבי הביטחון האישי בביקור בארץ, שיעורים שנקטעו ע"י אזעקות או תחת איום המהומות בצפון ועוד.

כל אחד מאתנו נושא בגופו את הזיכרונות מהחיים או הביקור כאן, כל אחד עם הסיפור האישי שלו

וכאנשים שמתרגלים עבודת ההקשבה לגוף, לפרטנרים ולסביבה, אנחנו ערים לכך שגם הריקוד שלנו מושפע וצומח מתוך החיים כאן. בישראל.

 

ברוח הקונטקט והאימפרוביזציה, בחרנו ליצור מסגרת בה ניתן לשתף מתוך כבוד כנה ואמתי לכל אחד ואחת,

מסגרת בה שמים לרגע את הגחל הלוהט הזה במרכז המעגל ונותנים לכל הרגשות והמחשבות בנושא לבוא לידי ביטוי,

ניתנת הלגיטימציה לפתוח מקומות כואבים, מבולבלים, כועסים, חזקים, כמו גם גאים ובטוחים ביחס לישראל והמצב הביטחוני השורר בה.

 

הכוח של הריפוי מתחיל לדעתי מהאפשרות להיות עם מה שיש כעת, מההסכמה להיות יחד גם עם אי ההסכמה,

מבלי לקטלג או לשכנע אף אחד, מותר לשמוע ולספר מנקודת מבט אישית בלבד, בלי סיסמאות,

בלי להציע מה חשוב ומה כדאי לעשות וזה לא מוריד כלל מתחושת האהבה והשותפות בין כולנו.

 

השנה המעגל היה פתוח לכולם, יום שיש בצהרים, בהפסקה בין השיעורים.

אנחנו יושבים בכיתה שנבחרה מראש בכמה מעגלים, שלוש מורות התנדבו להחזיק את המעגל, שתיים מחו"ל וישראלית אחת,

הן מסבירות את אופן ההתנהלות במעגל. הכיתה הקטנה מלאה באנשים מגילאים שונים, בני עשרים וקצת יחד עם בני חמישים,

מורים ותיקים וכאלה שזו עבורם פעם ראשונה בעולם הקונטקט, אנחנו נושמים כמה נשימות עמוקות,

אחת המנחות אומרת שאפשר להתחיל, שקט ארוך שורר בחדר עד שמורה ישראלית שחיה כעת בחו"ל, מתחילה לשתף,

בכנות, ללא כל ניסיון למצוא חן, דברים שנאמרים מהלב על החיים בארץ בעבר והחיים הרחק מכאן כעת.

אני יכולה להרגיש איך כל אחד בחדר, כולל אותי, מתחילים לחשוב ולהרהר, לחפש מה הסיפור שלי?

 

מהר מאוד, ככל שנאספים הסיפורים, העיניים מתמלאות בדמעות. אני בוחרת לדבר, לא תמיד אני אוהבת לדבר מעגל,

האמת ששנים כתלמידה הייתי אחת שמעולם לא דברה, אבל עכשיו כשאני אחת המורות המבוגרות והוותיקות במעגל,

אני אומרת לעצמי שזה הזמן שלי לשתף ולצאת מאזור הנוחות של השותקת.

אני מספרת על הפרויקט עם ראבעה מורקס, שארך 6 שנים, על הקמת קבוצת גשרים, על הדרך המדהימה והמאתגרת

וגם על הכאב שאני וראבעה כבר לא ממשיכות לעבוד יחד, על האתגרים שלמעשה גברו עלינו,

אני מרגישה את הקול שלי נחנק אבל אני ממשיכה לתאר רגע חשוב מהנסיעה שלנו לליאון עם קבוצת הנוער ערבי יהודי,

לשבוע של ריקוד עם קבוצת מהגרים בליאון.

אני מדברת ואז שותקת ומישהו אחר כבר מדבר, ואני מרגישה את ההקלה, מעצם השיתוף.

 

שעה וחצי של הקשבה, אם בעיניים בורקות מדמעות ואם בצחוק מהאבסורד שעולה מהסיפורים.

היכולת הזו להקשיב מבלי שיהיה צורך להסביר, להיות צודק או להרגיש אשם, זה עבורי תרגול של טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה.

לדבר באותו אופן שבו אנחנו מתרגלים ריקוד,

עם הסכמה להמשיך לרקוד גם כשמתעורר קושי,

עם היכולת לתת להובלה להשתנות מתוך הקשבה ערה.

מה עוזר לנו לעשות בחירות בעולם של שפע מידע ואינסוף אפשרויות?

בחודש הזה אני עסוקה הרבה מאוד בבחירות, אני נדרשת לאחרונה לעשות הרבה בחירות שיש להן השפעה מידית ורחוקה על חיי.

אני מרגישה שוב כמה בחירות הן אתגר עבורי.

בשבת האחרונה ביליתי עם הוריי ורצינו להזמין אוכל הביתה, החלטנו להזמין ממסעדת סושי שאני כל כך אוהבת. נתבקשתי לבחור מה בא לי לאכול,

הכי פשוט נכון? אז זהו, שלא. מצאתי את עצמי, כמו פעמים רבות בעבר, בוהה בתפריט מול הצעות רבות ומגוונות,

מתחילה לקרוא ואז נעלמת. כשמגיע הרגע לבחור וכבר אי אפשר למתוח את הזמן, אני עושה אחד מהשניים: בוחרת את מה שאני כבר מכירה,

או עושה בחירה שרירותית: ךמשל בוחרת את המנה שלמעלה ברשימה או את מה שהפרטנר שלי מזמין, בתקווה שזה שלצדי יודע מה הוא רוצה, ממש ככה.

 

הפעם אמא שלי עצרה אותי, לקחה את התפריט והזכירה לי שמאז שהיתי ילדה היה לי קשה לבחור. כשהלכנו יחד לקנות ג'ינס, למשל,

היה לוקח לי המון זמן לבחור אחד בין אלה שמדדתי ובסוף אמא שלי היתה אומרת: "טוב, קחי את שניהם" וגם זה לא פתר את הבעיה,

כי לא באמת התמודדתי עם הצורך לבחור (עד היום לקנות בגדים זה מהלך שאני לא אוהבת).

 

כל חיי היו רצופים שינויים ובחירות, קטנות וגדולות, שהשפיעו על מהלך חיי האישיים והמקצועיים,

לפעמים בחירות שנעשו בהסתערות של ממש, לפעמים בחירות של רגע או כאלה שבחרו בי ואמרתי כן.

ועדיין, אני מוצאת את עצמי מול התפריט במסעדה או בגדים בחנות ומרגישה לרגע שאין לי מושג מה אני רוצה.

 

החלק המעניין בכל הסיפור הזה, שלמרות הקושי בבחירות, המקצוע שבחרתי והאימפרוביזציה בה העמקתי כל חיי המקצועיים,

דורשים ממני לא רק להיות בתנועה מתמדת, אלא גם לרקוד כשאין הוראות או מתווה קיים,

ג'אנר שכל מהותו הוא אימון על החופש לבחור, על חופש בכלל.

 

יש הרבה מאמרים ומחקרים על תהלכי בחירה, הרי כל תרבות הצריכה והקפיטליזם נשענים על היכולת להשפיע על הבחירות שלנו.

מדינות, תרבויות ומבנים כלכליים שלמים נשענים על כך שאנחנו נבחר בחירה כזו או אחרת. גם אם נמשיך לספר לעצמנו שיש לנו בחירות חופשיות,

אנחנו יודעים שקל מאוד להשפיע עלינו, במודע ובתת מודע. גם אם נמנע מחשיפה למדיה ולטרנדים החמים, הבחירות שלנו הן לא תמיד,

עד הסוף, באמת שלנו, הן מושפעות ממה שיש סביבנו ומהרקע שלנו – הביולוגי, התרבותי והפוליטי.

 

לקראת צאת ספרו האחרון של יובל נוח ההרי, 21 שיעורים למאה ה- 21 (שעדין לא קראתי),

שמעתי כמה הרצאות שלו בהן הוא מתאר כיצד הטכנולוגיה, המתקדמת בצעדי ענק, ניסתה עד היום לכבוש את העולם סביבנו,

את הים, העצים, האדמות, מזג האוויר וכל מה שנמצא על ומחוץ לכדור הזה,

היום מרוץ הטכנולוגיה עוסק בכיבוש העולם הפנימי של בני האדם – התודעה שלנו.

כשיובל נשאל: מה על בני האדם לעשות כדי למנוע את ההשתלטות הזו, הוא עונה במשפטו הנצחי של אריסטו: "דע את עצמך",

כנראה שבקרוב לא תהיה לנו ברירה, אלא לחזור אל עצמנו פנימה להכיר את עצמנו טוב יותר ולבחור מי אנחנו באמת.

 

במובן הזה, אני שמחה שוב ושוב לגלות שהבחירה האישית שלי באימפרוביזציה היתה נכונה גם עבורי,

לחיזוק החלק בו אני מתקשה וגם לזמן המיוחד הזה בהיסטוריה, בו אנו נמצאים כאנושות.

האימפרוביזציה היא כלי מדהים ונפלא להכיר את עצמנו, לשהות לרגעים עם טבענו נטול ההשפעות ולהתאמן שוב ושוב על הבחירות שלנו.

גם אני מתרגשת ומאותגרת בכל תחילת שנה, פוסט לתלמידים ולמורים שבנו

בכל תחילת סדנה אני נכנסת לסטודיו ובלבי אני נושאת תפילה קטנה, שגם הפעם יקרה, הקסם של האימפרוביזציה. כי למרות כל השנים ואין ספור סדנאות וקורסים שהעברתי, עדין עולה בי השאלה, מלווה בחשש והתרגשות: האם גם הפעם זה יקרה?

לייצר תחושה של קבוצה בקרב אנשים זרים המגיעים ממקומות שונים בחיים ובארץ, בגילאים שונים, בעלי ניסיון תנועתי / מחולי שונה ובעיקר עם צפיות שונות מהסדנה, השיעור או הקורס, זה לא עניין של מה בכך. אני שומעת דרך הגוף של כל אחד מהם את הטקסטים שעוברים בראש, אצל חלקם סקרנות, אצל אחרים חשדנות, חששות ואפילו פחדים, לכל אחד היסטוריה שונה ובדרך כלל גם משאלת לב כמוסה.

אני שומעת ומנסה לתת מקום לכולם, לכל מה שקיים כעת, ועם זאת להישאר בסנטר שלי, בגוף, עם כל הידע והחדווה שיש בי, כדי לאפשר לכל אחד ואחת מהם לעבור מסע מיוחד, משמעותי, כנה ומהנה.

השיעור הראשון הוא המאתגר ביותר, הכל זר, אני חדשה לרב המשתתפים, הם זרים זה לזה, המקום חדש, כולם עוד בודקים, בוחנים, מנסים להבין אם ההמלצה שקיבלו על הסדנה ועליי רלוונטית עבורם. מי שטרחו להגיע, בחרו לשים בצד את כל עיסוקי היומיום ולפנות את הזמן לכך, חלקם אף בחרו להניח לרעשי הרקע והיומיום ולפנות מקום לתהליך התחברות פנימה, אל עצמם.

בכל פעם מחדש אני מודה ונרגשת מכך שכל המבטים מופנים אליי, עם הציפייה שאני אוביל אל תוך חוויה בטוחה ומאתגרת בו זמנית.

מתוך הניסיון שלי וההתמודדות בפעם המי יודע כמה עם הרגע הזה, אני שמחה לשתף בכמה המלצות למורים המתחילים השנה הובלה של קבוצה חדשה:

  1. תנו לעצמכם ולתלמידים זמן להגיע. בסטודיו אנחנו קוראים לזהArriving, זה לוקח זמן.
  2. בהתחלה של כל קורס יש המון התרגשות, לכן לא נרצה להאיץ את הקצב או להלהיב, להפך, טוב להאט את המקצב, לדבר באופן איטי ורגוע להעניק למשתתפים ביטחון ולבנות יסודות טובים ללמידה גם אחרי שההתלהבות של ההתחלה תדעך.
  3. אם יש  צורך במעגל שמות, עשו אותו קצר. עדיף לדבר אחרי שזזנו והכרנו דרך תנועה, זה מביא יותר כנות ופתיחות לשיחה.
  4. כשאתם מדבירם בתחילת השיעור של תחילת קורס, עיקר תשומת הלב והאנרגיה של התלמידים מושקעות בפענוח של מי אתם, רובם לא באמת קשובים לתוכן הדברים. לכן, את הדברים החשובים באמת, שמרו לסוף.
  5. אל תחששו להבהיר מהם הגבולות שלכם כבר בהתחלה. לדוגמא, לי באופן אישי מאוד מפריע כשיש דיבורים של תלמידים יחד איתי, לכן אני אומרת כבר בהתחלה, לפעמים בהזדמנות הראשונה שמישהו מדבר בזמן הסבר שלי, שאני לא מקבלת דיבורים יחד איתי או יציאה מהסטודיו בזמן הסבר. יחד עם זאת אני גם מרגיעה – שיהיה זמן לשאלות ותהיה הפסקה לשתיה ושירותים.  חשוב להבהיר את הכללים בשיעור, שיאפשרו אווירת לימודים נכונה לתפיסתכם.
  6. אנשים בסוף השיעור אוהבים לדבר עם המורה, הזמינו אותם לדבר אתכם, ואם יש תור תמיד אפשר לקבוע שיחה בטלפון. חשוב לייצר מסגרת זמן בה התלמיד יכול לשאול ולהתייעץ.
  7. אומץ!!! להיות מורה זה להסכים להוביל, להסכים להוביל זה לקבל החלטות ולהיות חשופים לאלו שיאהבו ואלו שלא יאהבו אתכם. תלמדו באומץ את מה שאתם מאמינים בו. היכנסו לסטודיו מלאי אנרגיה והתלהבות, זו מתנה ללמוד ומתנה ללמד.

אז בפתחה של שנה חדשה אני רוצה להודות לכל התלמידים הוותיקים והחדשים שנותנים בנו את אמונם ובוחרים להתמסר לתהליך, לדרך חדשה-ישנה של הקשבה וגילוי באמצעות התנועה והאימפרוביזציה.
מאחלות לכל המורים ולכל התלמידים שבנו שתהיה שנה משמעותית, של צמיחה והגשמה בכל אשר נבחר.

 

מחשבות על/של אור

כמה מחשבות על ״חושך ואור״, בכל זאת חנוכה..
כשמישהו מבקש ״אתה יכול לתת לי אור?״ אפשר באמת לעשות משהו: נוכל להדליק לו גפרור, להעביר לו מצית, להדליק פנס..
אבל אם מישהו יבקש ״אתה יכול לתת לי קצת חושך?״, אין לנו מה לתת לו, אין מה באמת להעביר.
שמעתי לא מזמן בתכנית רדיו מורה שדיבר על תורת הקבלה, בה במקום לדבר על אור מול חושך, מדברים על האור והעדר של האור. זאת כדי להזכיר לנו שבכל רגע אנחנו לא יודעים מה הוא הרע ומה הטוב עבורנו. אנחנו יכולים להרגיש מה כעת עושה לנו טוב או רע, מה נעים או לא נעים, אבל בהקשר הכללי לא נוכל לדעת. לעיתים ארוע קשה ומורכב הופך לארוע מכונן שבונה אותנו להמשך חיינו.
הסיבה הנוספת לדבר על אור והעדר של אור, היא כדי לעזור לנו להוריד ולו במעט את הדרמה שאנחנו מייצרים סביב ה"חושך", שבו יש גם סבל וכאב.
אחד הדברים שמעסיקים אותי כל חיי היא היכולת לחיות בנוכחות מלאה.
לאחרונה אני מחפשת יותר ויותר איך מביאים נוכחות גם ברגעי ״חושך״ שעולים בי. זאת אומרת, איך אני נשארת בנוכחות מלאה, מבלי "לטאטא" את הכאב מתחת לשטיח ומבלי להוסיף עוד דרמה, סבל וכאב על החושך שעוטף אותי?
ברגעים שאני כן מצליחה להיות עם החושך, הוא באמת הופך להיות העדר האור.
למה הכוונה?
כשאני מסכימה להיות באותם מקומות מבלי לכעוס על עצמי מדי, או להבהל מדי,
ברגעים כאלה לא בהכרח מיד מגיע ״אור״, אבל כן מגיעים רגעי רגיעה ושקט. ואז, מתוך השקט, יכולה לאט לצמוח איכות רכה, שמרככת אותי מעט ואז האור יכול לבקוע שוב, והפעם ממקום אחר.
לא רק להביא את האור חזרה, את זה אני יודעת היטב, אלא לאפשר לאור להגיע מתוך הסכמה.
אני יודעת שאלו מילים גדולות ורחבות כאלה, שאפשר לשחות בהן וללכת גם לאיבוד פילוסופי. אבל יש פה גם הצעה פרקטית.
אז ההזמנה לשבוע חנוכה, היא להרגיש את רגעי האור ואת הרגעים בהם משהו "מסתיר" לרגעים את האור, ולהסכים להיות עם מה שיש ברגע, עם כל מה שיש בו, לא מתוך ויתור אלא מתוך נוכחות מלאה.אילנית תדמור אימפרוביזציה

רגע אחרי… רגע לפני…

אני יושבת בדירה בפרייבורג, בוקר אחרון לפני המסע חזרה הביתה. יושבת וחושבת לי, מהרהרת כמו שאנחנו אוהבים להגיד בסטודיו.
מהרהרת על הרווח שבין סיום והתחלה החדשה, הרגע שבין לבין.. רגע אחרי.. או רגע לפני..
ברכבת התחתית באירופה, מופיע המשפט MIND THE GAP, הזמנה לשים לב לרווח.
אוגוסט היה עבורי מעט כזה.
חודש של רווח, בין סיום השנה שהיה בה כל כך הרבה, ולפני התחלה של שנה חדשה.
זה גם מרגש וגם מבלבל בו זמנית.
אני מתבוננת מפה על השנה שהיתה, על הסיום שלה.
סיום השנה הוא מהלך של כמה שיעורים, שיש בו גם ריקוד, הרבה חזרה על דברים שעשינו במהלך השנה, זמן להיות, לעכל, וגם זמן לשיחה עם התלמידים והקבוצות, להתבונן ולשתף כל אחד על המהלך שלו בסטודיו.
נזכרתי ברגע שהיה עם אחת הקבוצות: בעודנו מתארגנים במעגל על מנת לשתף, אחת המשתתפות אמרה לי: "אני שונאת סיומים ופרידות".
חשבתי על כך שמרביתנו אוהבים התחלות. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במפגשים והכרויות, בראש השנה בתחילת פרויקטים חדשים, ועוד.
ואילו לסיים, אלא אם מחייבים אותנו, אנחנו פחות אוהבים או מוכנים להיות בתהליך.
כאשת אימפרוביזציה אני מכירה היטב את ההתחלות, את החוויה שיש ברגע ההמצאה, התרגשות של גילוי והתחדשות. וכמה כוחות של סבלנות דורש סיום של תהליך, על מנת שסיום יעשה בתהליך ולא במכה אחת.
כמורה, אחד האתגרים שלי הוא לכוון אנשים לשים לב לסופים.
כל תלמיד אצלי בסטודיו שמע לא מעט פעמים את המשפט "לכוון למצוא סוף", בין אם רוקדים לבד או בדואט. מה זה אומר איך לא לסיים ריקוד רק כשהמוסיקה נגמרת או כשמתעייפים? מה זה למצוא סיום בגוף? למה כעת לסיים בתנועה הזו ולא בתנועה אחרת? ולמה דווקא כעת?
התהליך למציאת התשובה תמיד מתחיל אצלנו בגוף, ומהקטן לגדול. להמשיך לקרוא

כיצד אנחנו מתבוננים?

"אם אתה יכול להביט ראה, אם אתה יכול לראות התבונן" (ז'וזהסאראמאגו).

העיניים מייצגות את היכולת שלנו לראות בבירור, עבר, הווה ועתיד.

עד כמה העיניים חושפות את הרגשות הפנימיים שלנו, על התשוקה והפחד שבנו? עד כמה הן מהוות "ראי לנפש"?

בגיל 16, כשהגעתי לשלב בו עושים רישיון נהיגה ויש לעבור בדיקת ראיה, עברתי חוויה ששינתה הרבה את תפיסתי את העולם. כשהרכבתי לראשונה משקפי ראיה, לא האמנתי עד כמה העולם שונה, הרבה יותר חד וברור ממה שהייתי רגילה אליו. הסתבר לי שכל חיי ראיתי את העולם בצורה מאוד רכה, מבלי שכלל ידעתי זאת.

איך אדם יודע האם מה שהוא רואה, זה באמת מה שהאחר רואה? האם אנחנו באמת רואים את המציאות או שאנחנו רואים את מה שאנחנו מדמיינים או רוצים או מלמדים אותנו לראות?

זו אמנות לדעת לראות את החיים–"העולם מלא בדברים מובנים מאליהם, שבני אדם פשוט אינם מבחינים בהם" (מארק האדון). להמשיך לקרוא

להיכנס לסטודיו פיתה ולצאת לחמנייה

לפני כמה ימים הייתה לי "נפילה של אנרגיה".
אחרי תקופה ארוכה של המון שיאים, התחלות מרגשות, פרויקטים מוצלחים ובכלל הרגשה טובה, חוויתי תחושה של עייפות, עצבות, הרגשתי שאני ללא יכולת לדבר, לתקשר ובטח לא לצאת לסטודיו וללמד. מכיוון שאני יודעת שיש אנשים שמחכים לי, ועבור חלקם הגדול השיעור הוא נקודת אור חשובה, כמו מטען להמשך כל השבוע, ניסיתי להבין איך אני יוצאת מהמצב האנרגטי השלילי שנפל עלי.
אחר הצהריים הסתמסתי עם חבר טוב, שגם רוקד בסטודיו, ואז הוא שאל אותי: "את במצב 'פיתה'? איך תלמדי?”
למה הכוונה ב"מצב פיתה?" זהו אחד מהמושגים בהם אמא שלי נוהגת להשתמש ואני אימצתי והבאתי לסטודיו. להמשיך לקרוא

לרקוד עם כולם

טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה מכילה בתוכה מפגש שמאפשר לכולם להיות שווים. כולם יכולים לרקוד קונטקט, בכל גיל ובכל רמה פיזית. אנשים מבוגרים וילדים יכולים לרקוד קונטקט. אנשים על כסאות גלגלים ורקדנים מקצועיים יכולים למצוא אתגרים, כמו גם הנאה, בקונטקט.

אני חיה בתוך קהילת הקונטקט כבר למעלה משני עשורים מחיי. עבורי זו הקהילה היחידה והטכניקה היחידה שממשיכה לאתגר אותי במשך כל כך הרבה שנים. אני שואלת את עצמי למה? מה מושך אותי במפגשים, באתגרים של יצירת הפסטיבל בארץ כעמותה, בהוראת הקונטקט לאורך שנים, בריקוד עצמו?

כמובן שיש יותר מתשובה אחת. להמשיך לקרוא

התנגדות

במפגש של קורס הכשרת המורים שלנו השבוע, שאלה אחת התלמידות מה אני עושה כשיש בקשה בתרגיל לגעת ואחד המשתתפים מסרב לגעת.
התנגדות בשיעורים זה אתגר שמורים נפגשים איתו לא מעט.
בעבר, כשחשתי התנגדות אצל אחד המשתתפים, החוויה שלי היתה של דאגה וכיווץ בתוכי.
גם היום זה יכול להיות אתגר, אבל אחרי שנים רבות הבנתי כמה דברים על התנגדות.
למשל, היום אני זוכרת כמה זה לא אישי, כמה אני לא יודעת מה הוליד את ההתנגדות כעת אצל המשתתף, באיזו נקודה זה נגע בו.
אני גם נזכרת במקרים רבים לאורך השנים בהם לימדתי, ודווקא אותם תלמידים שהביאו הכי הרבה התנגדות בתחילת התהליך היו גם אלה שנשארו לאורך זמן.
היום אני מאפשרת להתנגדות לבוא וברוח האייקידו (טכניקת לחימה יפנית בה התאמנתי שנים) אני מנסה לא להביא עוד התנגדות, אלא פשוט להיות איתה, לתת לה מקום, ולנסות, ברוח האימפרוביזציה, לבדוק מה כן אפשרי כעת בתוך המגבלה שההתנגדות הביאה.
להמשיך לקרוא

אומרים שכדי לגעת במשהו גדול, טוב לתאר רגעים קטנים.

השבוע בו "גשרים", קבוצת נוער ערבי-יהודי רוקד, אירחה קבוצת נוער של בני מהגרים מצרפת, היה משהו גדול עבור כל מי שלקח בו חלק.
לכן אני רוצה לשתף בכמה רגעים קטנים:

רגע ראשון
ביום השני טיילנו בעכו.
בדרך פגשנו קבוצה של ילדים מהשכונה, בערך בגילאי 8 ועד 12, ששיחקו בכדורגל. הבנים מהקבוצה שלנו הצטרפו למשחק, ואז מישהו צעק "אולי תרקדו להם?"
וכך, באמצע סמטה, על האבנים של עכו העתיקה, ברחוב לא מאוד נקי, החבר'ה שלנו מוצאים מוסיקה ורמקול ועושים לקבוצת הבנים מעכו הופעה קצרה של היפ הופ, קפיצות וסלטות, רוקדים להם ריקוד.
הבנים הקטנים מסתכלים בעיניים פעורות, וחיוך חצי מבויש. בנים גדולים רוקדים לבנים קטנים,
ויש באווירה תחושה של התרגשות ופליאה.
להמשיך לקרוא