טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה מכילה בתוכה מפגש שמאפשר לכולם להיות שווים. כולם יכולים לרקוד קונטקט, בכל גיל ובכל רמה פיזית. אנשים מבוגרים וילדים יכולים לרקוד קונטקט. אנשים על כסאות גלגלים ורקדנים מקצועיים יכולים למצוא אתגרים, כמו גם הנאה, בקונטקט.

אני חיה בתוך קהילת הקונטקט כבר למעלה משני עשורים מחיי. עבורי זו הקהילה היחידה והטכניקה היחידה שממשיכה לאתגר אותי במשך כל כך הרבה שנים. אני שואלת את עצמי למה? מה מושך אותי במפגשים, באתגרים של יצירת הפסטיבל בארץ כעמותה, בהוראת הקונטקט לאורך שנים, בריקוד עצמו?

כמובן שיש יותר מתשובה אחת. להמשיך לקרוא ←

במפגש של קורס הכשרת המורים שלנו השבוע, שאלה אחת התלמידות מה אני עושה כשיש בקשה בתרגיל לגעת ואחד המשתתפים מסרב לגעת.
התנגדות בשיעורים זה אתגר שמורים נפגשים איתו לא מעט.
בעבר, כשחשתי התנגדות אצל אחד המשתתפים, החוויה שלי היתה של דאגה וכיווץ בתוכי.
גם היום זה יכול להיות אתגר, אבל אחרי שנים רבות הבנתי כמה דברים על התנגדות.
למשל, היום אני זוכרת כמה זה לא אישי, כמה אני לא יודעת מה הוליד את ההתנגדות כעת אצל המשתתף, באיזו נקודה זה נגע בו.
אני גם נזכרת במקרים רבים לאורך השנים בהם לימדתי, ודווקא אותם תלמידים שהביאו הכי הרבה התנגדות בתחילת התהליך היו גם אלה שנשארו לאורך זמן.
היום אני מאפשרת להתנגדות לבוא וברוח האייקידו (טכניקת לחימה יפנית בה התאמנתי שנים) אני מנסה לא להביא עוד התנגדות, אלא פשוט להיות איתה, לתת לה מקום, ולנסות, ברוח האימפרוביזציה, לבדוק מה כן אפשרי כעת בתוך המגבלה שההתנגדות הביאה.
להמשיך לקרוא ←

השבוע בו "גשרים", קבוצת נוער ערבי-יהודי רוקד, אירחה קבוצת נוער של בני מהגרים מצרפת, היה משהו גדול עבור כל מי שלקח בו חלק.
לכן אני רוצה לשתף בכמה רגעים קטנים:

רגע ראשון
ביום השני טיילנו בעכו.
בדרך פגשנו קבוצה של ילדים מהשכונה, בערך בגילאי 8 ועד 12, ששיחקו בכדורגל. הבנים מהקבוצה שלנו הצטרפו למשחק, ואז מישהו צעק "אולי תרקדו להם?"
וכך, באמצע סמטה, על האבנים של עכו העתיקה, ברחוב לא מאוד נקי, החבר'ה שלנו מוצאים מוסיקה ורמקול ועושים לקבוצת הבנים מעכו הופעה קצרה של היפ הופ, קפיצות וסלטות, רוקדים להם ריקוד.
הבנים הקטנים מסתכלים בעיניים פעורות, וחיוך חצי מבויש. בנים גדולים רוקדים לבנים קטנים,
ויש באווירה תחושה של התרגשות ופליאה.
להמשיך לקרוא ←

האתגר ללמד אנשים שמעולם לא רקדו, להתחבר אל עצמם דרך הגוף, מתחיל עבורי בשאלה איך מלמדים טכניקה שמשכללת את הגוף מבלי לשעמם, מבלי לתת המון הערות ו"לתקן" את התלמידים, ועם זאת כן לתת כלים ברורים לשכלל את היכולות של הגוף.
מתוך השאלה הזו יצרתי סדרות של שיעורים שהנושא שלהם הוא פיזי, זה ה"שלט שעל הדלת", אך במקביל מתרחשת גם עבודה ברבדים נוספים, המפגש עם הרגש, סיפור, דימוי, ועוד.
כך היה בשיעור שקיימתי לאחרונה. בחרתי בנושא 'קדימה ואחורה של הגוף', או במילים אחרות: איך לפתח חוויה תלת ממדית בגוף. זה אחד השלבים החשובים לדעתי בהתפתחות של כל אחד כרוקד: המעבר בין חוויה דו ממדית, לחוויה תלת ממדית בגוף. להמשיך לקרוא ←

מהיכן ההילינג דאנס נולד?
שנים שאני מקבלת טיפולים במגע על ידי מטפלים שונים.
פעמים רבות בעודי מכוסה בשמיכה נעימה וחוויה עמוקה של שקט עוטפת את הגוף שלי, אני יודעת שעוד רגע זה יקרה.
הרגע החלומי שאני לא רוצה לצאת ממנו, עומד להסתיים.
ואז המטפל אכן חוזר לחדר, הטיול הסתיים, ואני מתחילה לאיטי להתארגן ולצאת מחדר הטיפול.
בדרך למכונית אני עדיין מרחפת לי בתחושה שונה נעימה, אך אי שם בין הרגעים של התחלת הנהיגה ובדיקת הנייד, ואולי עוד כמה דקות, והנה, הטיפול כאילו נשכח אי שם.
המעבר בין הפאסיביות של זמן הטיפול לבין מרוץ החיים, הוא מעבר חד ללא גשרים, ולכן לרוב החוויה נשארת חצויה: האפשרות להרפות בחדר הטיפול, ומחוצה לו הכול לחוץ.
השאלה שחוזרת אלי היא איך אני יכולה ללמוד להרפות גם במרוץ של החיים? איך הגוף יכול ללמוד הוויה שהיא לא או או, או הרפיה או ריצה? איך אפשר לייצר גשרים וחיבורים בין הקצוות הללו?
זה קורה בטיפול אך גם דומה למעבר שקורה בין ישיבה במדיטציה בעיניים עצומות והתחברות אל השקט הפנימי, והחזרה אל היום יום המאתגר.
לאנשים רבים חסר החיבור שיאפשר עיבוד והעברה של חווית השקט גם כשלא עוצמים עיניים,
איך נשארים בשקט גם כשיש מפגש מאתגר עם מי שמולנו או בתוך הסביבה בה אנו חיים.
מעברים הם הרי הרגעים המאתגרים יותר בחיים כמו: מעבר דירה ,מעבר מחיים של לבד אל זוגיות ועוד…
מתוך השאלה הזו נולד הרעיון של ההילינג דאנס: להמשיך לקרוא ←

כשאביב, הבן שלי, היה קטן, היינו הולכים לשעת סיפור בספרייה בשכונה. בקומה האחרונה נאספו מליון וחצי ילדים מרמת גן, לשעת סיפור עם מספר סיפורים, שהאמת, לא היה כזה מוצלח .. אבל היה שם חם בחורף וקריר בימי הקיץ, הודות לתפקוד של מזגן מצוין והאולם של הספרייה היה תמיד מלא זאטוטים.
כפי שאמרתי, המספר לא היה מדהים, אבל הייתה לו פתיחה מעולה לכל מפגש, הוא תמיד שאל :"מי כאן?" והילדים הרימו אצבעות ואמרו :"אני" ואז הוא שאל: "מי עדיין לא כאן?" הייתה שתיקה, אבל תמיד היו כמה קטנים שהצביעו ואז הוא היה אומר להם:"אז תגיעו, אני רוצה להתחיל את הסיפור!" והם חייכו, הבינו על מה הוא מדבר והסיפור התחיל..

כולנו חווים רגעים שיש בהם פיצול – רגעים בהם אנחנו נמצאים פיזית במקום אחד ובו זמנית אנחנו חושבים ועסוקים בדברים אחרים.
השאלה היא 'האם אני באמת כאן, נוכחת ברגע הזה, או האם אני כאן, אבל חושבת על המשימות שיש לי לעשות?' או 'האם אני יושבת עם חבר ותוך כדי הקשבה לדבריו, אני חושבת כבר על התשובה שאענה לו?'.
בכל אותם רגעים בהם אנחנו באי בהירות, אנחנו בעצם באי נוכחות. להמשיך לקרוא ←

היום בבוקר, בזמן ההתארגנות לבית הספר, הבן שלי אמר לי, בעודו שורך את שרוכי נעליו:
"אני אוהב בוקר כי זה אחרי הלילה,
אני אוהב בוקר כי זה לפני אחר הצהרים,
אני אוהב בוקר כי אני הולך לפגוש חברים בבית ספר…"
" אתה ממש משורר על הבוקר! " אמרתי לו- והוא צחק.
לא כל בוקר הוא כל כך שמח ונעים אצלנו, אבל הרוב כן!
האמת שגם אני מאוד אוהבת בוקר,
במיוחד לקום מוקדם, ואז יש לי זמן להתעורר אל תוך היום כשהכל עוד שקט מסביב.
יש לי סדרה של פעולות, שהפכו במשך השנים למעין טקסים שאני אוהבת לעשות:
דבר ראשון שאני עושה זה לשתות מים חמים עם לימון וטיפה של שמן זית,
ואז אני עוברת למתיחות ותרגילים לגוף שאספתי עם שנים, אותם אני עושה על מזרון יוגה בסלון.
בבקרים ממש מעולים שיש לי הרבה זמן, זה לא קורה הרבה, אני גם יושבת לזמן שקט עם עצמי בעיניים עצומות, זמן מדיטציה. לעיתים חמש דקות עדיפות על כלום.
וכל זאת עוד לפני שבע בבוקר……
בשבע ורבע אני שולחת את לואי, הכלב שלנו, להעיר את אביב בליקוקים על הפנים. כולנו, כל בני הבית, באים למיטה להגיד שלום, ומרגע זה מתחיל בוקר מלא סידורים וארגונים ..
כשכולם הולכים ואני נשארת לבד בבית, אני מסיימת את כל הסידורים, ומתיישבת לכתוב.
למה אני משתפת על הבוקר שלי?
כי הדרך בה אנחנו מתחילים את היום היא משמעותית ותשפיע על איך יהיה היום הזה עבורנו, ובכלל לחיים שלנו.
למה? להמשיך לקרוא ←

כבר שנים שאני מלמדת על קצוות.
חלקים גדולים מתוך הטכניקה שאני מלמדת עוסקת בדיאלוג עם הקצוות בגוף, בחלל .
אני שמה לב כמה ניתן ללמוד על עצמנו ועל אחרים מתשומת לב לקצוות.
הטכניקה באמצעותה אני עובדת ודרכה אנחנו משכללים את הגוף מתרכזת בחיבור שיש בין קצוות ומרכז הגוף, זאת אומרת החיבור בין כפות ידיים, כפות רגלים זנב וראש, ביחס למרכז הגוף, מה שנקרא סנטר (Center).
בשיעורים אנחנו לומדים איך להתגלגל על הרצפה כשיש כל הזמן הקשבה למרכז הגוף והקצוות על מנת שכשנקום ונרקוד נוכל לרקוד באופן מחובר יותר, שיאפשר לנו להגיע לתנועות חדשות ועמוקות.
נושא הקצוות והמרכז מעסיק אותי בשנים האחרונות גם מעבר לקצוות הגוף, כמו למשל על היחס בין מרכז הארץ והקצוות שלה, מקומות שנקראים פריפריה. מה קורה שם ומה היחס בין הקצוות ומהרכז הארץ מבחינת עולם הריקוד. להמשיך לקרוא ←

למעשה רק חזרנו מיוון לפני כמה ימים, אני מתעוררת ועוד מחפשת בעיני את הים מול העיניים.
שם, באי פארוס, עם קומי אני מיד יוצאת למרפסת הקטנה של החדר שלי לראות את הים.
אני רק עומדת ומסתכלת לאורך זמן….
כל נסיעה ליוון מביאה איתה סוג חדש של חוויה ולמידה.
השנה הלמידה על המילה ציפיות היא זו שנשארת איתי גם כאן בשובי לארץ.
הצפייה למה יקרה או לא יקרה..

להמשיך לקרוא ←

שני דגים צעירים שוחים בים ופוגשים דג מבוגר ששאול אותם לשלומם. "טוב " הם עונים.
הדג המבוגר שואל אותם איך המים היום?, "טוב" הם עונים.
שני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות, אחרי כמה דקות פונה דג אחד לחבר שלו ושואל: "תגיד, על איזה מים הוא דיבר?"
נוכחות, כמו המים בהם הדג שוחה, היא איכות חמקמקה לרובנו.
מצד אחד, אנחנו כולנו נמצאים בה, בנוכחות, הרי אי אפשר ממש אחרת. אבל אנחנו גם נוטים לשכוח ממנה, את האפשרות של החיות בתוך הנוכחות.
פעם, לפני שנים רבות בזמן הלקטים-ציידים, חיינו בדרך חיים של השרדות ביער או ג'ונגל. החושים שלנו היו חייבים להיות פתוחים תמיד, אחרת לא היינו משיגים אוכל, שורדים את החורף או ניצלים מלהיטרף על ידי איזו חיה.
לפי חוקרים הקצב הטבעי של תנועת הגוף הוא מעבר בין זמן ריצה וזמן מנוחה, בדומה לדרך בה צדנו חיות: המתנו הרבה זמן בשקט, רצנו אחרי החיה על מנת לצוד אותה, לרוב היה לנו מרחק רב ללכת חזרה למערה, ואז שוב נחנו לכמה ימים לפני היציאה הבאה לציד.
היום אנחנו רחוקים מתנועת הגוף הטבעית, מרבית האנשים שחיים במדינות מתקדמות לא נעים כלל עם הגוף שלהם או מעט מאוד. מחקרים המתייחסים לחדרי כושר, מראים אף הם שזה פעילות מאומצת לשעה ביום ואז חזרה לחיים ללא תנועה, זה לא מה שהגוף שלנו באמת מבקש.
מה כל זה קשור לנוכחות? להמשיך לקרוא ←