להיכנס לסטודיו פיתה ולצאת לחמנייה

לפני כמה ימים הייתה לי "נפילה של אנרגיה".
אחרי תקופה ארוכה של המון שיאים, התחלות מרגשות, פרויקטים מוצלחים ובכלל הרגשה טובה, חוויתי תחושה של עייפות, עצבות, הרגשתי שאני ללא יכולת לדבר, לתקשר ובטח לא לצאת לסטודיו וללמד. מכיוון שאני יודעת שיש אנשים שמחכים לי, ועבור חלקם הגדול השיעור הוא נקודת אור חשובה, כמו מטען להמשך כל השבוע, ניסיתי להבין איך אני יוצאת מהמצב האנרגטי השלילי שנפל עלי.
אחר הצהריים הסתמסתי עם חבר טוב, שגם רוקד בסטודיו, ואז הוא שאל אותי: "את במצב 'פיתה'? איך תלמדי?”
למה הכוונה ב"מצב פיתה?" זהו אחד מהמושגים בהם אמא שלי נוהגת להשתמש ואני אימצתי והבאתי לסטודיו.

כשהייתי קטנה ונכנסתי הביתה בפנים נפולות מבית הספר, אמא שלי נהגה לומר: "את במצב פיתה אני רואה. סימן שהכל על הפנים". אמא שלי תמיד ידעה לקרוא אותי בתבונה רבה.
לאורך השנים הבנתי שמותר לי ולתלמידים להגיע לסטודיו גם במצב "פיתה", כשאנחנו לא בשיא, לא במיטבנו, לא במלוא כוחותינו ויותר מזה – זה אפילו תרגול טוב.

זה חשוב מכמה סיבות:
אין לנו עוד הרבה מקומות בחיים שלנו, מקומות חברתיים, אליהם מתאפשר לנו להגיע כשאנו לא בשיא, (אפילו בפייסבוק אנחנו רק בשיאנו, תמיד מתרגשים, תמיד מחייכים… לפחות ברוב המקרים).
מותר ורצוי להגיע למקום שהוא בטוח ושיכול להכיל אותנו, גם שאנחנו עייפים, עצובים, או סתם ביום לא מוצלח שעבר עלינו.
אני תמיד אומרת לתלמידיי "תבואו בכל מצב לסטודיו, כל עוד זה מתאפשר ואתם לא ממש מרותקים למיטה או חולים מדבקים, תבואו! אם אתם ממש גמורים, תסתכלו!" אפשר ללמוד המון בשיעורי האימפרוביזציה גם רק מלהסתכל. ההתבוננות מאפשרת לנו להבין את התהליך שאנו עוברים בדרכים נוספות.
בנוסף ישנו סיכוי גבוה שאם תתחילו את השיעור תרגישו בהדרגה איך העייפות תפנה מקום לאנרגיה חדשה שהגוף יביא לכם, שבמקום מצב הרוח הירוד, יתעורר בכם מצב רוח אחר, קל יותר, או לפחות תוכלו לנשום שוב באופן מלא ולהכיל את מצב הרוח שכן קיים.

זה מה שנקרא אצלנו להיכנס במצב "פיתה", אבל לצאת כמו "לחמנייה טרייה". פיתה ולחמנייה

אין ספור פעמים, ואני באמת לא יכולה לספור את הפעמים, בהן ראיתי תלמידים נכנסים ב"מצב פיתה" ויוצאים "לחמנייה טרייה". אין ספור פעמים שמעתי בסוף שיעור את המשפט : "איזה מזל שבאתי לסטודיו".

וכך מצאתי את עצמי בשבוע שעבר מגיעה ללמד במצב "פיתה" מתקדם ועמוק ביותר. מה עשיתי? פעלתי בדיוק לפי אותם עקרונות אותם אני מלמדת ועל-פיהם אני חיה. התחלתי את השיעור ואפשרתי לעצמי להיות במקום שאני, מבלי לשפוט או להבין, חזרתי לגוף ורקדתי הרבה את מה שהיה בי באותו הרגע.
כיוון שזו קבוצה ותיקה שרוב חבריה עובדים איתי שנים, אפשרתי לעצמי לרקוד, לנוע והרגשתי את מצב "הפיתה" משתנה למצב של "לחמנייה".

הרגשתי וחייכתי לעצמי תוך כדי התנועה בעודי נזכרת כמה פעמיים בחיים הריקוד הציל אותי מטביעה רגשית, מהרגשה לא טובה, כמה פעמים בחיי חזרתי לרקוד ומתוך הגוף הבנתי מה טוב לי, מה אני רוצה, מה יתאפשר לי עכשיו. מדובר באין ספור פעמים.
אכן, האתגרים ניצבו בפניי גם בסיום השיעור. הריקוד לא פתר את כל האתגרים, רובם אינם בשליטתי, הם "מזג האוויר שיש סביבי", אבל מה שכן הרגשתי הוא שיש בי שוב מקום להרגיש את עצמי, לנשום קצת יותר בקלות ובמיוחד לחזור להיות בגוף שלי.

ואת כל זה אני כותבת, כשאני כמעט ולא אוכלת או אוהבת פיתה או לחמנייה טרייה, אבל הדימוי הזה תמיד עובד לי..

מה עוזר לכם במצבים ממש נמוכים, ללא אנרגיה, עצבנות, או סתם תקופה עמוסה מאד?
מוזמנים לשתף.

3 תגובות “להיכנס לסטודיו פיתה ולצאת לחמנייה

  1. אסתי

    עוזר לי לתת מקום,
    להתבונן ולהעז לנשום.

    לבחור להיות בסקרנות,
    בטבעי ללא שיפוטיות.

    האפשרות לצמיחה נמצאת לפעמים קרובה,
    אנחנו סה"כ בנא בהוויה.

    בקשבה לתנועה מבפנים ובחוץ,
    אפשר לקבל גם את הכיווץ.

    בברכה לעליות וירידות,
    אוהבת,

  2. אייל

    הדאלי למה מציע ברגעים האלה לשאת לא רק את הפיתה שלך,
    אלא לשאת את כל הפיתות של כל בני האנוש, ובכך לסייע להם להתמודד. ( :

  3. עפר שמאי

    לעצור, לא לשפוט, לא להתגונן, להרגיש את הפגיעות, ואז אני מתחיל לשים-לב לכך שאני חי
    שהחיים לא גדולים עלי, ולא נגדי – זהו סוג של אושר
    עפר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>