"אם אתה יכול להביט ראה, אם אתה יכול לראות התבונן" (ז'וזהסאראמאגו).

העיניים מייצגות את היכולת שלנו לראות בבירור, עבר, הווה ועתיד.

עד כמה העיניים חושפות את הרגשות הפנימיים שלנו, על התשוקה והפחד שבנו? עד כמה הן מהוות "ראי לנפש"?

בגיל 16, כשהגעתי לשלב בו עושים רישיון נהיגה ויש לעבור בדיקת ראיה, עברתי חוויה ששינתה הרבה את תפיסתי את העולם. כשהרכבתי לראשונה משקפי ראיה, לא האמנתי עד כמה העולם שונה, הרבה יותר חד וברור ממה שהייתי רגילה אליו. הסתבר לי שכל חיי ראיתי את העולם בצורה מאוד רכה, מבלי שכלל ידעתי זאת.

איך אדם יודע האם מה שהוא רואה, זה באמת מה שהאחר רואה? האם אנחנו באמת רואים את המציאות או שאנחנו רואים את מה שאנחנו מדמיינים או רוצים או מלמדים אותנו לראות?

זו אמנות לדעת לראות את החיים–"העולם מלא בדברים מובנים מאליהם, שבני אדם פשוט אינם מבחינים בהם" (מארק האדון).

אנחנו חיים בתקופה שבה הליכה ברחוב מפוצצת אותנו בויזואליות: שלטים, פרסומות, טלוויזיות ענק בצמתים, הרבה תנועה של אנשים ומכוניות. לא פלא שאנחנו לא מסוגלים לראות הכל, אנחנו מוצפים במידע שברובו אין לנו כלל צורך, והכול מלווה בסאונד חזק.

חשוב לזכור שהראיה היא סוביקטיבית. כולנו יודעים שמרגע שחוקר שם לעצמו שאלת מחקר, הוא כבר תר בעיניו להוכחות לאישוש השאלה, בין אם ההוכחות קיימות או לא. בדומה לתקופה בה אנחנו לדוגמא בהריון, פתאום אנחנו רואים המון נשים בהריון סביבנו, כך גם כשאנחנו מחפשים לקנות רכב חדש. תשומת הלב משפיעה על מה נראה, ועל הדרך בה אנחנו נראה.

אבל לא רק תשומת הלב שלנו בכל תקופה בחיים תשנה את דרך הראיה שלנו. הראיה שלנו מושפעת רבות מפילטרים רבים ה"מונחים" על עינינו. פילטרים של תרבות, חינוך, דת, השקפות העולם שהעניקו לנו הורינו, מורינו, החברה שלנו ועוד. חשוב להכיר בעובדה זו ולהתחיל להסתכל מתוך ראיה אקטיבית, להתאמן על מה רואים כעת, מה הן העובדות, ולנסות לנקות כמה שאפשר את ה"רעשים", בפילטרים השונים, המתווספים לראיה.

למשל כשאני יושבת ומסתכלת על אנשים ברחוב, כמה אני רק רואה ומציינת לעצמי מה הם לובשים, ולא מיד מזדהה עם הטעם שלי או מה המעמד הכלכלי לפי הבגדים. במילים אחרות, כמה ניתן לראות ופשוט לראות,  מבלי מיד ל"שפוט" את מה שאנחנו רואים, או לפחות להיות מודעים לתהליך שקורה ולזכור שזה דורש את תשומת הלב שלנו לא לקחת את הראיה כמובן מאליו. כפי שאמר פנצ'טנטרה: "דעה היא איבר הראיה האמיתי, לא העיניים".

הרי לכל אחד יש את נקודת הראות שלו על המציאות, ואי אפשר לדעת מה היא בדיוק, "דברים שרואים משם, לא רואים מכאן"(יענקל'ה רוטבליט).

הסרט היפני "רשומון", אותו ביים אקירה קוראסאווה, הוא דוגמא חזקה המבהירה את הנושא הזה. הסרט מבוסס על שני סיפורים מאת הסופר ריונוסקה המתאר פשע של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראיה: הנאשם ברצח, הנירצח שעולה באוב ומספר את סיפורו, הנאנסת שהיא אישתו של הנרצח, וחוטב עצים  שצפה באירוע. הארבעה מספרים מזכרונם את פרטי הפשע. ארבע עדויות אשר סותרות זו את זו, והצופה אינו מסוגל לגלות את האמת: האם המוות היה תוצאה של דו קרב, רצח או התאבדות. המוות הוא נתון אוביקטיבי, אך תיאור הנסיבות יישאר תמיד סובייקטיבי ומשקף את הפרשנות של כל אחת מהדמויות. כשראיתי את הסרט בשנות ה 20 לחיי, הוא נגע בי כל כך לעומק באופן בו הוא חושף עד כמה כל אחד רואה את המציאות אחרת, את אותה מציאות עצמה. הרבה מעבודת האימפרוביזציה היא להתמקד בראיה כאן ועכשיו –משוחררת מהעבר או מהעתיד. הניסיון לראות את מה שיש עכשיו דורשת עבודה, להיות נוכחים ברגע, להיות מודעים לכך שיש על עינינו הרבה פילטרים ולהסכים לא לדעת.

כמה אפשר לשכוח את מה שאנחנו יודעים, על עצמנו ועל האחר, להרפות מהדעות, מחוויות מהעבר, תפיסות העולם של אחרים ועוד… לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים מהראש החושב, ולהתחיל להסתכל דרך עיניים שחוות את מה שיש כאן כרגע.

מה שתומך בריענון ההסתכלות, הוא להתבונן על הסביבה דרך התמקדות בפרטים קטנים, ולשנות את זווית הראיה, כמו למשל לרדת לשכב, ולהסתכל על הסלון שלכם מגובה הרצפה.

כשבני אביב היה קטן, ביליתי איתו שעות על הרצפה ואפילו ברחוב הייתי יורדת להיות בגובה שלו כדי לראות את העולם מגובה של ילד בן 3. שינוי הזווית יכול לתת הזדמנות להתמקד בפרטים קטנים שלרוב פשוט חומקים מעינינו.

כשאנחנו הולכים ברחוב, בעיקר רחוב מוכר, אנחנו פשוט עוברים ברחוב. אבל אם ניקח זמן לשבת על ספסל ולהסתכל, כמו שתייר יסתכל על הרחוב בפעם הראשונה שהוא מגיע לשכונה שלנו. מה נראה אז?הסתכלות על פרטים קטנים עוזרת לנו לשחרר, ולו במעט, את הפילטרים שעל עינינו.כאשר אנחנו עסוקים בלאסוף מידע כמו ילדים, בסקרנות, אנחנו פחות עסוקים בלתת פרשנות על מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים, ופשוט רואים.

חזרה לספסל, במקום להגיד שהבניינים ברחוב שלנו ישנים, אפשר לאסוף פרטים על הבניינים ורק אחר כך להסיק מהפרטים הרבים שהם התיישנו, באיזה צד של הבניין הצבע מתקלף, ומה צורת שער הברזל שבכניסה לבית. זו ראיה שאוספת ומסתכלת על פרטים רבים, במקום ראיה שופטת, עם דעה קדומה במבט כללי–את מה שכביכול נראה לעין.

ככל שנתעסק במה אנחנו רואים דרך איסוף פרטים, ולא בפרשנות של מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים, כך נראה את העולם אחרת.