תמיכה - לדעת לקבל ולדעת לתת.

סדנה זו מוקדשת למילה תמיכה. ליכולת שלנו להיות נתמכים, סומכים ומתמסרים כמו גם ליכולת שלנו לתמוך, ולאפשר לאחר להירגע ולהרפות.

ללא היכולת לדעת לקבל תמיכה לא נדע איך לתת אותה. היכולת להסכים מחייבת בשני הצדדים, להסכים להיות שם עבור האחר זהה להסכמה שהאחר יהיה עבורי.

תמיכה טובה עבור האחר מבקשת קודם כל להיות תמיכה שאינה דורשת מהנותן לשלם מחיר "כבד", להתעייף או לגרוע מעצמו.

כשאנו תומכים באחר בריקוד דרך מגע, שהפרטנר שלנו נשען עלינו ומעביר משקל אלינו, הדרך הנכונה לתמוך באחר היא קודם כל לתמוך בעצמנו .

בריקוד הכוונה היא ללמוד להשתמש בשלד שלנו, ולקבל תמיכה מהקרקע (הרצפה) ומכוח המשיכה. כשאנו מתאמצים יתר על המידה נרגיש זאת בגוף וגם הפרטנר שלנו יחוש זאת.

לאורך השנים ראיתי שיש כאלה שאוהבים לתמוך ולקחת משקל, ויש כאלה שאוהבים שתומכים בהם,הם רגילים לתת משקל. אתם בטח מכירים את אלו שימהרו להיות המטפלים ולהציע עזרה, לבין אלו שימהרו למצוא "מי עוזר לי כעת" .

לכל אחד יש את הנטייה שלו שאותה עם השנים הוא מחזק. הנטייה הזו מקבלת במשך השנים צורה בשרירים שלנו ובמבנה השלד שלנו. ההרגל נטבע בגוף שלנו ועם אנחנו מתרגלים להיות באיכות אחת, ופחות פתוחים לחוויות חדשות.

לעיתים, במפגש עם פרטנר, בייחוד כשיש מגע והפידבק הוא מיידי ועוצמתי ,יש נטייה לגוף לשחזר את מה שהוא מכיר.

התהליך הוא ללמוד להיות נוכחים בשתי האיכויות: התומך והנתמך. בעיקר ברגע המפגש במגע עם האחר, ללמוד להשתנות בהתאם למה שקורה בריקוד: כשיש צורך לדעת לתמוך באחר ולקחת את המשקל, וכשיש אפשרות וזה נכון לדעת גם להעביר משקל.

כך יש זרימה נעימה בריקוד, אף אחד לא מתעייף מלהיות רק באיכות אחת, וכיף להיות יחד!

אנחנו נבקר בסדנה בשני המקומות: התומך והנתמך. לאחדים מקום אחד יהיה מאתגר, דווקא איפה שלשני יהיה קל. כפי שבחיים לאחד יהיה מאוד מאתגר לבקש עזרה מחבר,  לעומת משהו אחר שצריך ללמוד לא תמיד לבקש את תמיכת האחר בו..שוב אנחנו מתורגלים בתפקיד או באיכות אחת על פני השנייה.

העיקרון החשוב הוא להבין את חשיבות הזרימה בין שני הצדדים, ולהבין שבשני הצדדים התומך ונתמך יש צורך בדבר אחד זהה : אמונה מלאה קודם בעצמי ואחר כך באחר.

התומך : זה שמקבל משקל, יהיה עליו ללמוד קודם לסמוך על עצמו ולדעת להשתמש במבנה השלד שלו. לא לקרוס או לסבול תחת המשקל, יש הנאה רבה לגוף ולנפש במקום שיש בו תמיכה באחר. זה מחזק אותנו בכל רובד לא רק את הפרטנר.

הנתמך: זה המקבל תמיכה, יהיה חייב ללמוד לסמוך על עצמו לא לקרוס על הפרטנר אלא להמשיך להרגיש את השלד שלו. חשוב ללמוד לא לדאוג לפרטנר שלוקח את המשקל שלנו, אלא  לסמוך שהפרטנר דואג וקשוב לעצמו. ברגע שאנחנו נותנים משקל ובו זמנית דואגים, הדאגה הופכת אותנו לכבדים ואז באמת יהיה קשה לפרטנר שלנו.

במפגש במגע עם פרטנר אנחנו לעיתים שומעים הרבה קולות פנימיים, לדוגמה:

אני כבד מידי, אני קטן/גדול מידי, אני מתחיל מידי, או הפרטנר שלי כבד מידי,  הפרטנר שלי גדול/קטן מידי,  הפרטנר שלי מתחיל / מתקדם מידי, ועוד כל מיני קולות אחרים.

מתוך הניסיון שלי ושיחות רבות עם אנשים אני רוצה לשתף בכמה נקודות שטוב לזכור אותן:

• לכולם יש את הקולות האלו בראש, אלו שעושים זאת שנים כמו למתחילים.

• זה בסדר. אנחנו אנושיים.

• שמעו את הקולות האלו ואז והניחו להם.

• אל תתקעו בהם, זה החלק הכי פחות מעניין במפגש הזה.

• חזרו  אל הגוף,  אל מה שבאמת קורה ברגע הזה בגוף, לא בראש.

• תשאלו את עצמכם: איפה המשקל שלי?

• תבדקו האם אתם נושמים. ותנשמו.

• תזכרו,  יש עכשיו, כאן ברגע הזה, אפשרות למפגש חד פעמי, מרגש ומפתיע.

•  זה מסע וזו דרך. יש לסמוך על הדרך. לזכור שתהליך הלמידה הוא דרך הגוף. היו סבלנים ונדיבים לעצמכם.

  "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אמר ד"ר סוס.

 

האימפרוביזציה מתארת תהליך של קליטת המציאות, עיבוד הנתונים וקבלת החלטה בכל רגע נתון.

לכן היא כל כך מופשטת. כולנו עושים זאת בכל רגע בחיים, כחלק מתהליך ההישרדות שלנו והתקשורת. ללמד את התהליך לא ממש ניתן אלא להצביע למשתתפים על התהליך אותו הם עוברים, ומעבר לכך להוביל אותם לחוויה. הצד החזק של האימפרוביזציה בתנועה הוא לאפשר לאנשים לחוות את התהליך ממקום חיובי דרך הגוף.

בקורסי אימפרוביזציה מאירים למשתתפים את הדרך אותה הם עוברים, מפרקים את התהליך לחלקים קטנים ונותנים לשלבים שמות .שמות אלו הופכים לשפה דרכה ניתן לתקשר בשיעור מבלי לעבוד. השמות הופכים לכלי העבודה באמצעותם ניתן לתת פידבקים ולקדם את תהליך הגדילה של כל אחד, ניתן לתת פידבקים מעמיקים ולעיתים מאוד נוקבים שלרוב מתקבלים אצל המשתתפים. הפידבקים הם דרך החומר (הריקוד) כיוון שהם עוסקים בחומר השיעור ודרך השפה של הקורס.

 לאפשר לאנשים לעבור חוויה ואז לתאר לאנשים מה עובר עליהם בזמן אמת זה קסם העבודה.

השלב השני הוא להאיר למשתתפים מה החלקים בהם הם חזקים ומיומנים. כיוון שזה תהליך אותו אנו עושים בכל רגע בחיים, לכל אחד יש נקודות שהוא מיומן ומוצלח בהן, לכן תמיד ניתן לחזק את המשתתפים על בסיס הדברים אותם אנו רואים בסטודיו והפידבק יהיה כנה.

השלב הנוסף הוא להאיר את המקומות החסומים ולתת כלים כיצד ניתן לפתוח חסימות, לחדש ערוצים נשכחים שהיו לנו כשהיינו קטנים ולתת כלי עזר לבנות מחדש את תהליך :

קליטה, עיבוד והחלטה = אימפרוביזציה.

הקורסים למתחילים מאוד חווייתיים כיוון שהם מתבססים על תהליכי הקליטה של החושים:

אנו פותחים מחדש את ערוץ המשחקיות ((PLAY, ערוץ שמאפשר כמו לילדים ללמוד מחוויה ולא רק מהראש או  רק מהרגש .

1. שלב ראשון הוא הראייה: לראות מחדש,ליצור "הזרה" על תהליך שהוא כל כך מוכר ושחוק לרוב. ללמוד להסתכל מחדש על הסביבה ועל אחרים (לאלו משממשיכים ומעמיקים לתהליכי יצירה והופעה המבט מופנה גם פנימה, איך אני רואה את עצמי).

הגוף הוא הכלי ולכן הראייה מתקשרת לכל הרבדים: ראייה מרחבית, פוקוס ללא ראייה - עיניים עצומות תחדש את המבט ועוד..

2. השלב השני הוא השמיעה: תנועה עם וללא מוסיקה, עבודה על עצירה ותנועה ועוד..
3. שלב שלישי הוא מגע: בשלבים ראשונים מגע ללא משקל ולמתקדמים יתאפשר לחוות מגע עם משקל, כזה שנותן אמון, מתמסר ומאפשר (קונטקט אימפרוביזציה).
4. שלב רביעי: הנשימה. זהו  שלב הדורש כניסה לעבודה עדינה יותר הדורשת ריכוז וסבלנות.
5. שלב חמישי: חוש הטעם, מגיע בשלבים מתקדמים. חוש הטעם קשור לטעם שלנו בריקוד, מה אנחנו אוהבים בתנועה שלנו. כיצד אנחנו "מתבלים" את הריקוד שלנו,  מה הופך את הריקוד של כל אחד לייחודי לו.
6. החוש השישי: האינטואיציה, קליטת תהליכים שלא ניתן לראות אותם. אלו שלבים שלרוב מתרחשים בתוך קבוצת אנשים שכולם עברו את השלבים הראשונים הקשורים לפתיחת החושים.

יום הולדת שנתיים.

 לפני שנתיים נכנסתי לסטודיו בפעם הראשונה. תמיד אהבתי לרקוד, אף פעם לא למדתי. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עבור עצמי, שלא משנה מה יש לי לעשות וכמה עומס יש לי בעבודה, אני לא מוותרת עליו. מתנה לעצמי.

אז התחלתי. הגעתי לסטודיו  PLAY,  סטודיו ללימודי אימפרוביזציה של אילנית תדמור, "צמיחה ויצירה בתנועה" היה כתוב על הפוסטר. התחלתי בשיעור טכניקה. בתוך הרבה סימני שאלה שעלו לי: מה זה אימפרוביזציה? האם זה מתאים לי? האם אוכל להשתלב כי הרי מעולם לא רקדתי?, בשיעור טכניקה היה משהו פחות מפחיד, יותר ברור, שלראש שלי היה יותר פשוט להתמודד איתו, להבין אותו.

אני זוכרת את החשש והספק שהיו לי בתחילת השיעור, אני זוכרת כמה שקט ושמחה הרגשתי בסופו.

מעין תחושה שלה הגעה הביתה, אולי חזרה הביתה..

התחלתי בשיעור טכניקה, פעם בשבוע. ואז הוספתי עוד שיעור. ואחרי כמה חודשים עוד אחד. ועוד אחד. כבר אזרתי אומץ והצטרפתי לשיעור אימפרוביזציה. עד היום קשה לי להסביר במילים מה זה אימפרוביזציה. אבל אני מרגישה את זה בגוף ובורקת את זה בעיניים (וזו אולי אחת מהמתנות היפות שקיבלתי במהלך השנתיים האלו, לגלות שהרבה מאוד מילים, לא משתוות לתחושה של הגוף, יש משהו בחווית הגוף שנחרטת עמוק יותר).

באימפרוביזציה נפתח לי עולם שלם. של הקשבה: קודם כל לעצמי - מה יש לי עכשיו בגוף, מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ובמקביל גם לסביבה - אם זה לחלל, לפרטנר איתו אני עובדת, לקבוצה עימה אני רוקדת; של נוכחות - להיות כאן ועכשיו, להישאר עירנית, לחקור, להחליט, לבחור ולפעול, לא להגיע למצב של "שומר מסך" כפי שאילנית מדמה, להזיז את העכבר (לשנות את ההרגל, האוטומט, לנסות משהו חדש, להפתיע את עצמי); של רכות וגמישות - גם של הגוף וגם של המחשבה - להגדיל  את הטווח בו אני פועלת, להרחיב את הגבולות, לאפשר לעצמי יותר. של שחרור - שמחה, משחק, צחוק, חופש, "רגליים שמחות, לב רוקד"..

ככל שהזמן עבר, המקום שהריקוד והלימודים עם אילנית היווה עבורי,  התרחב ממקום של הנאה וכיף, למקום של הרבה לימוד על עצמי, חיבור לגוף, הצצה פנימה, תקשורת החוצה. משיעור לשיעור שמעתי עוד אסימון נופל, הבנתי עוד דברים, חוויתי יותר - את השיעורים ובעיקר את עצמי, קיבלתי עוד תשובות, חלמתי יותר חלומות (או אפילו חלומות אחרים), הצלחתי להרגיש יותר, להיות יותר.

לעיתים זה היה מסע לא פשוט. העבודה עם הגוף מייצרת ללא שימוש במילים פידבק לא מתפשר: על הגבולות והמגבלות שלי, על ההרגלים שלי, על מקומות חסומים, על המפגש שלי עם עצמי, על מערכות יחסים שלי.. מבלי להשתמש במילים, אולי אפילו מבלי לרצות או להתכוון, מלרקוד בסטודיו בלי ראי (כי אצל אילנית רוקדים ללא ראי, החשוב בריקוד על פי תפיסתה הוא לא האסתטיות של הריקוד, זה בכלל לא חשוב איך זה נראה, אלא איך זה מרגיש, מה עולה כשאני רוקדת) קיבלתי ראי פנימה, מנורות קטנות שמאירות אזורים חשוכים. וכמו בכל פעם שמדליקים פתאום אור, זה לא תמיד נעים, זה מציק בעיניים, אבל כשנותנים זמן, כשמגלים סבלנות, כשעובדים עם זה, פשוט נותר אור.

מבלי שהתכוונתי, גם מצאתי לעצמי מורה. כמו באותו כיתוב על הפוסטר, כך גם באילנית - צמיחה, יצירה, תנועה. יש בה משהו אחר עבורי: מאפשר, מדויק, נושם, שואל, נותן, עם הרבה עוצמה וריקוד מלא רכות, בלי פשרות אבל עם הרבה קבלה ומרחב לטעות. לטעות, לשאול, לנסות שוב. בסטודיו ומחוצה לו, בריקוד ובחיים.

מורה אחר שלי, זן מסטר ניסים אמון, אומר: החיים יפים, מותר להנות, הכל בסדר. עבורי משמעות ה"הכל בסדר" היא שהכל אפשרי, הכל מותר, הכל מתקבל, מה שעולה עולה, מה שמרגישים מרגישים. בסטודיו, במרחב המאפשר שאילנית יצרה, למדתי גם לרקוד את זה. פשוט להקשיב למה שיש עכשיו, ולרקוד אותו. והכל בסדר.. כמה נשימה, כמה חיות, כמה חיבור, כמה עוצמה, כמה חופש יש בזה.. ואז באמת מרגישים שהחיים יפים, ומותר להנות, ופשוט, פשוט לרקוד..

כשהתחלתי לרקוד לפני שנתיים, רציתי לתת לעצמי מתנה. חיפשתי מתנה, מצאתי אוצר.

העבדה בסטודיו מאפשרת תהליך שינוי עמוק.

שינוי שנעשה דרך הגוף, דרך התנועה והאימפרוביזציה.

שינוי שמתרחש דרך אימון בנוכחות, בהקשבה - לעצמי, לפרטנר, לסביבה.

אימון שקורה בסטודיו דרך הגוף והתנועה באמצעות כלי האימפרוביזציה, אך הוא רחב בהרבה.

אימון בסטודיו שמייצר שינוי לחיים שמחוץ לסטודיו.

מוזמנים להאזין לשיחה שקיימתי עם נת קלו-לברון בתכנית הרדיו "אסימונים" על תהליכי שינוי באמצעות האימפרוביזציה והקונטקט.

המתנה הגדולה בללמוד לנוע ולרקוד היא היכולת שלנו ללמוד להקשיב לפרטים הקטנים והפשוטים, ולהפוך אותם למרגשים וגדולים.

בשיעור מבוא לתלמידם חדשים אני פותחת בנושא בסיסי שהוא פשוט ומורכב בו-זמנית: היכולת להקשיב. בתחילת התהליך אנחנו לומדים איך להקשיב לעצמנו ובשלב מתקדם יותר לחלל, לפרטנר למוזיקה ועוד.. מתוך חווית ההקשבה ועצם ההתכווננות ל”לשים לב”, נולדת התנועה החדשה. למעשה הריקוד קיים בנו כל הזמן, הוא רק מאוד קטן עד שלעיתים הוא נעלם, אבל ברגע שנאפשר לו קצת זמן ומקום הוא ייצא חזרה החוצה.

האימפרוביזציה מעוניינת לעורר ולחדש לנו את החוויה שלנו על עצמנו על חיינו ועל הגוף שלנו. בשיעור של אימפרוביזציה, להבדיל משיעור מחול רגיל, המורה לא מדגימה אילו תנועות אנחנו צריכים ללמוד לעשות, אנחנו לא מחקים את מורה. המורה לאימפרוביזציה נותנת עקרונות של הריקוד, מציעה הצעות, וכל אחד מחפש את דרכו כיצד הוא מבטא את עצמו. לכן כל אחד יכול ללמוד לרקוד בכל גיל ובכל מצב פיזי, שהרי כל אחד יוצר את שפת התנועה שלו, את הריקוד שהוא שלו.

ביום יום שלנו אנחנו זזים ללא הפסקה, באין ספור תנועות שאל רובן אנחנו כלל לא מודעים, לדוגמה: סידור השיער, תנועות קטנות בזמן שאנחנו מביטים במראה, באכילה, תוך כדי שאנו מדברים עם מישהו, ועוד ועוד.. בכל רגע בחיינו אנחנו בתנועה.

כשמגיעים אנשים חדשים לסטודיו ואמרים “אף פעם לא רקדתי ואני רוצה לרקוד כדי להביע את עצמי, אבל אני לא יודע לזוז”, אני מיד שמה לב לכל אותן תנועות שהאדם מולי כן עושה ואינו שם לב אליהן. כל אתן תנועות שאנחנו רגילים לעשות, אם רק נתבונן בהן, יכולות להפוך לריקוד בין רגע.

אתם יכולים לגלות זאת על  ידי תרגיל פשוט שתכלו לעשות בעצמכם: בפעם הבאה שתשבו בבית קפה או כשתשתו קפה בבית, אתם מוזמנים לקחת לעצמכם כמה דקות  ולשים לב לכל אותן תנועות שאתם עושים בזמן שתיית הקפה. לדוגמה: באיזה אופן כף היד שלכם נוגעת בספל, מה הקצב של שתיית הקפה, כיצד אתם בוחרים לשבת: רגל על רגל ,נשענים על המשענת, יושבים זקופים על קצה הכיסא, לאן אתם מסתכלים.. אם רק תפנו את תשומת הלב מבלי לשנות דבר באופן שבו אתם נוהגים לשתות קפה, פתאום תוכלו לגלות עולם חדש של אין סוף תנועות קטנות שקורות בגוף שלנו בכל פעולה ואנחנו לרוב מפספסים אותן. התנועות האלה הן תחילת הריקוד האימפרוביזציה שלכם, זה הצעד הראשון שלכם כרקדנים.

אם תרצו ללמוד על התנועה שלכם ועל הדרך ללמוד לרקוד, המפתח נמצא ביכולת שלנו ללמוד להקשיב לפרטים הקטנים. על ידי שנאט את הקצב שלנו, ואולי אף נעצור מדי פעם, נוכל להפוך את התנועה הבלתי מודעת למודעת. אז נעלה על גל האימפרוביזציה ופשוט נוכל להתחיל לרקוד.

האימפרוביזציה היא כלי המאפשר לכל אחד להתחבר אל הגוף שלו, אל היצירתיות, ולפתח דרכים מגוונות בתקשורת עם הסביבה הקרובה והרחוקה.

האפשרות שיש לצמיחה ולשינוי מתוך עבודת תנועה שיש בה הנאה היא דרך חדשה לרובנו. האימפרוביזציה מתארת תהליך של קליטת המציאות, עיבוד הנתונים וקבלת החלטה בכל רגע נתון. לכן היא כל כך מופשטת. כולנו עושים זאת בכל רגע בחיים, כחלק מתהליך ההישרדות שלנו והתקשורת. הצד החזק של האימפרוביזציה בתנועה הוא לאפשר לאנשים לחוות את התהליך ממקום חיובי דרך הגוף, יחד עם התבוננות על עצמנו ועל מערכות היחסים שלנו עם אחרים והעולם. מהות אומנות האלתור היא לעורר אותנו!

לאימפרוביזציה מספר עקורנות מפתח:

1. הקשבה פעילה – הקשבה שיש בה אפשרות לשינוי

2. להגיד כן!

3. להגיד כן ו…

4. היכולת לשחק.

5. עשייה משותפת – בה לכל אחד יש מקום וכל אחד משפיע.

6. יצירתיות אקולוגית – ליצור מתוך מה שיש ברגע הזה.

7. להסכים להיכשל.

8. להירגע וליהנות.

בלימודים נקבל כלים שיעזרו לנו לחדד את החושים שלנו כך שנוכל להסתכל על המוכר בדרך חדשה ושונה, ולפתוח את ערוצי הקליטה הפיזית והרגשית על מנת להתחבר אל הריקוד הייחודי שלנו.

בסטודיו PLAY תכנית בת ארבע שנים ללימודי אימפרוביזציה בתנועה. הלימוד נעשה בקבוצה סגורה, מונחית על ידי אילנית תדמור, כאשר בכל שנה מתמקדים בנושא אחר בתהליך לימודי האימפרוביזציה. החל מהכרת תנועת הגוף הטבעית ומציאת הריקוד האישי שלי, דרך עבודת תקשורת (דואט, טריו, קבוצה) ועד לאימפרוביזציה כאמנות מופע.

יום מעשיר וחוויתי המתאים לכל הרמות, אין צורך בניסיון קודם.

לפני כשנה וחצי נכנסתי לראשונה לסטודיו PLAY, קצת חוששת, מעט לא בטוחה אם זה המקום שלי, מאוד סקרנית, מאוד רוצה, קצת מחייכת, ספק ביישנית. כחודשיים לפני כן חזרתי לראשונה מסדנה של זן מסטר ניסים אמון במרכז טאוס. ניסים מדבר הרבה על המקום הטיפולי של הריקוד, המשחרר. כמעט כל סשן של הסדנה מסתיים בריקודים, ריקודים שממשיכים אל תוך השעות הקטנות של הלילה במסעדה של המרכז, בין השולחנות, לעיתים עליהם.. הריקוד גרם לי להרגיש כל כך חיה, מילא אותי בשמחה גדולה, הוביל אותי לחוות את עצמי קצת אחרת. אז חזרתי לארץ וידעתי שאני רוצה לרקוד! וכך מצאתי את עצמי נכנסת לראשונה לסטודיו, לאחר שקראתי מאמר שאילנית כתבה ובו סיפרה על הסיבה שאין בסטודיו מראות, ?כי החשוב בריקוד הוא להרגיש מה זה גורם לך להרגיש ולא איך אתה נראה שאתה רוקד? (אמנם מופיעות מרכאות הציטוט אך איני בטוחה שזה הציטוט המדויק, אך זה מה שנחרט בזיכרוני).

כבר שנה ושמונה חודשים אני לומדת זן, שנה וחצי אני רוקדת אצל אילנית. התחלתי משיעור בשבוע והיום אני מגיעה לארבעה שיעורים מדי שבוע. לא מחמיצה אף שיעור. כמעט.. למעט השבועות בהם אני חוזרת לאי הקסם, לפארוס, לבית שמצאתי לי בטאוס ולסדנאות של ניסים בהן אני מסייעת.

עבורי, לימודי הזן, תמציתם היא להיות חיובי, נעים ונדיב יותר לעצמך ולעולם, ואז להיות שמח יותר, חופשי יותר. ניסים מדבר בטרילותרפיה על מציאת האיזון שבין ראש לרגש, על התעוררות ועוצמת המרכז, האמצע שהוא בעצם אתה, אני. תוך כדי תהליך ה?התמכרות? שלי לסטודיו ולאילנית, הבנתי שזה בעצם מה שאני מקבלת ומה שאני לוקחת מהשיעורים. 

לנשום, לעצום עיניים, לשכב על הרצפה ולשחרר. להתמסר לשחרור, להתמסר אך לא לקרוס לתוכו, להישאר עירני, להרגיש את הקצוות, עד קצותיהם.. רגע הקסם בו מתרוממים מהרצפה, נותרים בעיניים עצומות, ומביטים פנימה, ומרגישים, ונושמים שוב, נשימה עמוקה, כזו שהשכן מצליח לשמוע אותה. ידיים על המרכז (קצת מתחת לפופיק), רגליים יחפות מרגישות את הרצפה, ראש מורם. ?דע מאיפה באת ולאן אתה הולך?, כך אני מרגישה את החיבור הזה בין קצוות הגוף שלי. ואז רק מקשיבים. למה שמתרחש בפנים, למה שקורה גם בחוץ,למה שמרעיש בפנים, ולקולות שבאים מן החוץ, לשקט שקיים בפנים, ולזה שעוטף מבחוץ. ושוב נושמים, ועוד מקשיבים ואז מתחולל לו עוד רגע קסם, הרגע שבו הריקוד מתחיל, כמעט מעצמו, מכל מה שקיים עכשיו, ברגע הזה, ברגע המיוחד הזה בו מתחיל הריקוד.

עבורי אימפרוביזציה היא תירגול של זן. מדיטציה בתנועה, הקשבה לרגע הזה ולמה שהוא מציע. מפעם לפעם, משיעור לשיעור הצלחתי להקשיב יותר, להרגיש יותר, להיות יותר. שמעתי עוד ועוד אסימונים שנופלים, לעיתים תוך כדי שיעור, לעיתים הרבה לאחר מכן. האסימונים המאוחרים לרוב לווו בהודעה לאילנית.. וכך קיבלתי עוד תשובות, נפתחו לי בליבי עוד דלתות, הרשתי לעצמי לחלום עוד חלומות.

ואז לפני כמה חודשים, קצת אחרי שחזרתי מעוד ביקור בטאוס, אמרתי לאילנית שכדאי לה לעשות שם סדנה. עוד לפני שהספקתי לחייך רק מהמחשבה על לרקוד עם אילנית על ריצפת הטטאמי באולם הגדול והמדהים בטאוס, שמעתי אותה מסכימה.

עבורי, לקיים סדנה של אילנית במרכז טאוס, לצאת איתה למסע בן חמישה ימים של חקירה והנאה באמצעות תנועה באי הקסם פארוס, הוא שילוב מתבקש וסגירת מעגל של המסע הפרטי שלי בשנה וחצי האחרונות. 

באילנית יש עבורי משהו אחר; מדוייק, נוגע, מאפשר, מצמיח. גם בטאוס יש משהו אחר; תמהיל מיוחד של נוף ים מרהיב, מרכז נעים ומשפחתי, אנשים עם לב רחב, יכולת הכלה שאינה נגמרת וצוהר פנימה, התבוננות אמיתית ויציאה לעבודה. ובשני המקומות אני מרגישה שהכל בסדר, והכל מתקבל, והכל אפשרי.. אז מה טבעי יותר מלשלב בין השניים??

וכך צמחה לה הסדנה. ?לרקוד חופש? קראנו לה. מסע גוף ונפש בן חמישה ימים של אימפרוביזציה, תנועה, התבוננות, צמיחה והרבה ריקוד.. וכל זאת, על רקע נופיו הקסומים של פארוס, האי היווני שלי.

אני מזמינה אתכם לחלוק איתי את החלום שלי, את המסע שלי, את המורה שלי ואת האי שלי. ולעצום עיניים, ולנשום, ולהרגיש, ולהקשיב. ולחיות. ולחייך, גם החוצה, בעיקר פנימה. ואז, ברגע המיוחד הזה, פשוט להתחיל לרקוד. לרקוד חופש.

חן קס.

מאי 2010

לפרטים והרשמה לסדנת לרקוד חופש פשוט התקשרו אלינו 03-5604407

ביום שישי האחרון חגגנו סיום שנה בסטודיו, עוד שנה שהסתיימה לה. שנה מיוחדת ומרגשת של הרבה עשייה, למידה, סקרנות, חקירה, אתגרים, גילויים, הסכמה, הקשבה, התרחבות, אפשרויות חדשות, יחד, חיבור, צמיחה, גוף ותנועה. 
שמחות ומודות על השנה שהיתה, מתרגשות לקראת ההמשך שכבר קורה לו..

חיברנו עבורכם כמה רגעים שחווינו יחד השנה:

Let's Play יולי 2012

הכירו את "אימפרוביזציה", הגיבורה הראשית של הערב.

האימפרוביזציה שואלת את האנשים הרוקדים, כמו גם את הצופים: "רוצים שינוי?" היא מעוררת אנשים להתעוררות ונוכחות לרגע הזה, במה שקורה להם ביחס לעצמם, לפרטנר שאיתם ולסביבה.

"לא מופע מחול" הוא אירוע  המשתף  את החקירה של אילנית תדמור בעולם האימפרוביזציה ב -20 השנים האחרונות, במפגש שבין עולם הבמה והיצירה, לבין עולם ההתפתחות האישית.

הערב מציג דינמיקה של יחיד, יחידים, זוגות וקבוצה. אג'נדות שחיות במקביל זו לזו, נפגשות, לעיתים גם מתנגשות, כיצד עובדים עם מתחים שונים. כיצד חוקים נוצרים ומה קורה כשהם נשברים, כיצד יוצרים יחד, כיצד חיים יחד.

זו לא הופעה, למרות שיש קטעי ריקוד... זו לא הרצאה למרות שיש קטעי דיבור... זו לא סדנה למרות שאנחנו מקווים שהמשתתפים יחוו גם בעצמם... כמו באימפרוביזציה, זה גם וגם.

זהו ערב שמשתף, שואל שאלות ומרחיב אפשרויות ביחס למפגשים, ביחס לחיים ביחד, ביחס לתקשורת, ביחס למציאות שלנו, הפרטית והחברתית.

זו הזמנה אל דרך בה ניתן ליצור שינוי בחיים שלנו, כל אחד בחיים שלו, דרך האימפרוביזציה, שינוי שמביא אפשרות להתעוררות, להקשבה, לפתיחת אפשרויות חדשות בחיים שלנו.

הערב יתקיים ב29.3.2014, במחסן 2, בנמל יפו.

כדי להעלות את הערב אנחנו זקוקים לתמיכה שלכם.

העלנו קמפיין לגיוס כספים דרך אתר מימונה.

הכסף שנגייס הוא לטובת שכר משתתפים (רקדנים ומוסיקאים), מוסיקה מקורית, עיצוב תלבושות, תאורה, ותערוכת צילומים של הצלם הדר כהן המלווה את החקירה והעבודה שלנו בסטודיו.

השתתפו איתנו ואנחנו נוכל לשתף אתכם.