משעמם לי….

כשהבן שלי היה קטן, הוא ידע שבבית עדיף לא להגיד את המשפט: "משעמם לי".
הוא ידע זאת מכיוון שבכל פעם שהוא אמר את המשפט, הייתי נעצרת, ניגשת אליו ושואלת: "באמת משעמם לך?" ,
"כן" ענה בני הקטן, "טוב, אז בוא נשתעמם ביחד".
היינו מתישבים אחד לצד השני ונכנסים עמוק לשעמום.
האמת, שכילדה ועד גילי היום, מעולם לא חוויתי באמת מה זה שעמום.
זאת אומרת עברתי רגעים בהם ישבתי בכיתה עם מורה שבעצמו השתעמם ונאלצתי להקשיב לו.
אבל גם אז תמיד הייתי ממציאה לי מה לעשות:
הייתי מדמיינת מסעות למקומות שונים, או מקשיבה לקצב הדיבור של המורה או ממציאה לי רעיונות מה אני אעשה כשאהיה גדולה …
לכן, שעמום כזה שממית, מעייף וקוטל כל אפשרות למשהו חדש להגיע, זו לא חוויה שאני מכירה.
ואולי זו היתה אחת הסיבות שהובילה אותי בסקרנות לנסות ולחוות עם הבן שלי מה זה כן להשתעמם.
באותם רגעים שישבנו יחד, לרוב על השטיח בסלון, היו רגעים מתוקים שתמיד הפכו למשהו אחר לגמרי משעמום. להמשיך לקרוא

רזוננס. תהודה. דיאלוג.

כשנפגשים עם מוסיקאי שיודע להקשיב לא רק דרך האוזניים,
נפתח דיאלוג קסום של הרוקדים עם המוסיקאי שמנגנן.
הדיאלוג בין המוסיקה והתנועה נתפס הרבה פעמים כמובן מאליו, לא סתם שתי האמנויות הללו הולכות יד ביד בדרכים שונות משחר ההיסטוריה.
ועם זאת חשוב להבין שהחיבור בין מוסיקה וריקוד כפי שהוא נעשה היום ברוב שיעורי הריקוד הוא לא בהכרח החיבור היחיד שיש.
האמת שאני גדלתי בתוך מנזר.
הלימודים שלי באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים היו לאורך ארבע שנים כמעט ללא מוסיקה.
כמו במנזר שקט.
החוויה של שקט היתה לא תמיד פשוטה אבל מאוד מלמדת –
היא פתחה אותי ללמוד להקשיב. להמשיך לקרוא

להתאהב בלרקוד

הרגע בו הבנתי שיש אפשרות 'פשוט לרקוד' היה כשנעמדתי מול המראה בשיעור הראשון באקדמיה למחול בירושלים.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: "כמה אושר יש באפשרות לרקוד" והמחשבה השנייה ש"מכאן, מהסטודיו, אני לא יוצאת".
ההתרגשות והשמחה הסירו כל ספק שעלה על דעתי… כמו למשל מה אני אעשה עם זה בחיים… הייתי פשוט מאושרת.
היו אלה צעדיי המקצועיים הראשונים בתוך עולם הריקוד.
תמיד אהבתי לרקוד. כילדה ביליתי את רוב זמני בסלון הוריי, רוקדת לצלילי מוסיקה שהתנגנה מתקליטים שונים. הקהל שלי היה דודים וחברים, ולעיתים היה זה קהל דמיוני. רקדתי לבד ודמיינתי את כל אלה שרוקדים לצידי .
בעקבות האהבה הזו, כשהייתי בכיתה א' הלכתי יחד עם בנות כיתתי לשיעור הבלט הקלאסי הראשון שלי. יצאתי ממנו בעיניים דומעות ולב עצוב . לא הבנתי מה הקשר בין האווירה הנוקשה שהשרתה המורה חמורת הסבר עם הקוקו ההדוק מדי לראשה, וההוראות המשעממות שלה לתלמידות, לבין הריקוד שאני חוויתי בסלון שלי, בבית? להמשיך לקרוא

השקט בראש

הגשמת אחד החלומות הגדולים שלי התממשו ביום שלישי שעליתי להרצות על במת TED.
חודשיים של הכנות אינטנסיביות, ושלושה שבועות כמעט ללא שינה.
אתמול, בעודי נוסעת במכונית לאיטי בחזרה מירושלים לתל אביב, התחלתי לדקלם את ההרצאה שוב בראש, כפי שעשיתי ללא הפסקה בשבועיים האחרונים.
חזרתי על הטקסט בכל רגע אפשרי:
כשעמדתי בבית ודמיינתי את הקהל יושב מולי,
כששטפתי כלים, כשהוצאתי את לואי הכלב לטיול,
בתרגילי הבוקר שלי על מזרון היוגה, ואפילו בליל הסדר בזמן קריאת ההגדה.
התחלתי להרגיש מעט כמו אדם דתי שבכל רגע ממלמל תפילה, אלא שזה היה הטקסט שלי.
בערב, בדרך חזרה הביתה, התחלתי שוב להגיד לעצמי את הטקסט בראש, ואז הבנתי שאין בזה צורך, שאני כבר לא צריכה את זה, שאני אחרי.
ופתאום נוצר חלל של שקט בראש. להמשיך לקרוא

12 דקות

הפעם האחרונה שהתכוננתי כל כך הרבה לקראת 12 דקות על הבמה הייתה לפני 13 שנים . אז לקחתי חלק בתחרות כוריאוגרפים צעירים בשם "גוונים במחול" בסוזן דלל.
גם אז הרגשתי שעבור 12 דקות על הבמה אני עובדת חודשים ארוכים. חוזרת ומשנה את היצירה, על כל דקה משקיעה זמן של חשיבה ונסיונות רבים.
שואלת אנשים לדעתם, חושבת ובודקת מה ללבוש, מקבלת פידבקים שמטלטלים אותי ומשנים לי את היצירה. חוזרת שוב לסטודיו, לשעות לכתוב, לשעות עם עצמי… מנסה, מתיאשת, ושוב יש רגע של גילוי ומעברים רבים בין יאוש ולתחושה של הצלחה…..
הכל סביב היצירה שאז היתה "WALK MY TALK".
אחד הדברים שכל כך אהבתי בליצור ולרקוד היה שלא הייתי צריכה לדבר.
האפשרות להתבטא דרך הגוף בלבד היתה מתנה אדירה עבורי.
גם עכשיו אני מוצאת את עצמי בהכנות לקראת 12 דקות של TEDx.
כמו אז גם עכשיו אני מוצאת את עצמי שעות מתאמנת, יוצרת, משנה, עוברת בין רגעי יאוש ורגעים של התרגשות שמצאתי דרך טובה יותר ליצירה.
מתייעצת עם אנשי מקצוע וחברים, מרגישה את עצמי מאותגרת בכל כך הרבה רמות. עושה אין סוף חזרות, מתרגשת, ומחפשת מה ללבוש…
זה מסע מרגש ומאתגר בו זמנית עבורי. להמשיך לקרוא

להקשיב. עוד ועוד…

הקשבה.
להקשיב מבלי למהר לענות או לדעת מה התשובה שלנו.
אתמול שאל אותי אחד התלמידים אם אני לא מבואסת מתוצאות הבחירות.
לא עניתי מיד. ברור שכשראיתי את התוצאות נפלה רוחי, אבל אחרי שעתיים של באסה אמרתי לעצמי שזו למידה להפסיד, שאף פעם לא חוויתי ככה את הציפיות שלי למשהו מסוים והתוצאה היתה כל כך אחרת, שזו תחרות ושיש מקום ראשון ואני בצד של המפסידים.
הגל השני שעלה בי לא היה כעס כפי שקראתי הרבה בפייסבוק, וגם לא ייאוש.
חזרתי לעקרונות האימפרוביזציה: כשלא ברור מה יש לעשות, יש לחזור ולהקשיב דרך הגוף, לפתוח את החושים ולהקשיב לעצמי ובעיקר לסביבה מחדש.
להמשיך לקרוא

פוסט ליום האישה

אתמול, במסגרת ההכנות להרצאה ב TEDX, נפגשתי עם המנחים שלנו למפגש הכנה, יחד עם מרצה נוספת בשם אסתי שושן.
אישה חרדית שמובילה מאבק בשם ולמען נשות החברה שלה, "לא נבחרות לא בוחרות", במטרה לאפשר לנשים חרדיות לקחת חלק פעיל בהובלה של החברה.
ישבנו בחדר והאזנו לסיפור שלה על החברה, על היותה אישה משכילה עצמאית ואמא, שחיה בחברה שלא מאפשרת לנשים להיות מובילות.
שיתפתי את אסתי שלפני עשרים שנה, התחלתי את דרכי כמורה לריקוד במגזר החרדי מיד עם סיום הלימודים באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.
מאז ומתמיד מה שהעסיק אותי היה לאפשר לאנשים חיבור לגוף שיחולל שינוי בחיים שלהם. אז עם סיום לימודיי, פתחתי קבוצה בשכונת בית וגן ל10 נשים. המעטפת היתה שיעור לעיצוב הגוף, אז סטודיו C רק הגיע לארץ והיתה התלהבות גדולה מהאפשרות להיות עם בטן שטוחה ..
ואכן בכל שיעור עשינו כמה דקות של תרגילי בטן, אבל לפני ואחרי הכרנו את שאר חלקי הגוף, נתנו זמן לעצמנו לשחרור לחץ מיותר, לתת ביטוי לרגש, ולהיות מחוברות לרגע הזה בדרך שיש בה הנאה ופשטות. להמשיך לקרוא

להחליט אושר

לפני כמה שנים שאלתי חברה טובה כשנפגשנו "מה שלומך?". "מעולה", היא ענתה.
מעולה.
התשובה הכתה בי. זה לא רק "טוב" או "בסדר", היא ענתה "מעולה"…….
היא חייכה ואמרה כן אני מאושרת. שאלתי מה קרה? והיא אמרה :"החלטתי להיות מאושרת".
התשובה הריצה אותי למחשבות מה זה אומר להחליט להיות מאושר, שמח, מסופק.
הכתה בי ההבנה שנדרשת ממני עבודה פנימית כל הזמן:
להיות ברגש של אומללות, כעס ותסכול – דורש אנרגיה,
אבל גם להיות ברגש של שמחה, סיפוק והנאה דורש אנרגיה.
אז אמרתי לעצמי שאם כבר להשקיע עבודה וזמן, אז עדיף להשקיע אותה בלהיות מאושר.

להמשיך לקרוא

לדבר אמפרוביזציה

אני אוהבת את המדיה של הרדיו.
זו מדיה שמאפשרת להביא את הדברים כפי שהם, נטו, מבלי להעמיס שלא לצורך.
אורית מרום הזמינה אותי לשיחה ברדיו מהות החיים, "12 דקות של השראה".
כיצד מתמצתים עולם כה רחב של עשייה של 20 שנים ב12 דקות?
הנה, בדיוק ככה.
מוזמנים להאזין:
אילנית תדמור – החיים כאימפרוביזציה.
האימפרוביזציה היא אמנות של שאילת שאלות.
אני בסטודיו אוהבת להשתמש במילה "הירהור".
אשמח אם תשתפו בשאלות שלכם, שנוכל להרהר יחד.

אילנית ברדיו מהות החיים

גשרים – נוער יהודי וערבי נפגש דרך ריקוד

בסוף השבוע האחרון היינו בסטודיו בתל אביב, שישי שבת של חזרות והופעה לפי הנסיעה שלנו לצרפת.
בחודשים האחרונים אני עובדת יחד עם ראבעה מורקוס במסגרת פרויקט שנקרא "גשרים", שמחבר בין נוער יהודי וערבי מצפון הארץ דרך ריקוד.
בעוד שבוע אנחנו טסים ביחד לליון, למרכז מחול של הכוריאוגרף יובל פיק, לשבוע של סדנאות ותהליך יצירה יחד עם קבוצת נוער מקומי.
היוזמה היא של שרון אשכנזי, חברה טובה שלי ושל ראבעה לאורך שנים, שיזמה, מפיקה ומנהלת את המסע הזה שלנו.
אני רוצה לשתף אותכם בשלושה רגעים קטנים שמלאו את הלב שלי בסוף השבוע:

להמשיך לקרוא