בסוף השבוע האחרון היינו בסטודיו בתל אביב, שישי שבת של חזרות והופעה לפי הנסיעה שלנו לצרפת.
בחודשים האחרונים אני עובדת יחד עם ראבעה מורקוס במסגרת פרויקט שנקרא "גשרים", שמחבר בין נוער יהודי וערבי מצפון הארץ דרך ריקוד.
בעוד שבוע אנחנו טסים ביחד לליון, למרכז מחול של הכוריאוגרף יובל פיק, לשבוע של סדנאות ותהליך יצירה יחד עם קבוצת נוער מקומי.
היוזמה היא של שרון אשכנזי, חברה טובה שלי ושל ראבעה לאורך שנים, שיזמה, מפיקה ומנהלת את המסע הזה שלנו.
אני רוצה לשתף אותכם בשלושה רגעים קטנים שמלאו את הלב שלי בסוף השבוע:
רגע ראשון
סיימנו את החזרות המפרכות בשישי מאוחר בערב.
הח'ברה מהצפון הגיעו לעיר הגדולה, היו מאוד עייפים ונרגשים.
ראבעה ואני אחרי שבועות עמוסים של עבודה, בעוד סוף שבוע שאנחנו לא עם המשפחות שלנו, אלא בחזרות בסטודיו. מעט תשושות וקצת דואגות מה יהיה מחר, איך נצליח לסיים את ההופעה שנשאר לנו רק יום אחד לחזרות .
בזמן שאנחנו מארגנות את הסטודיו, וחושבות מה יעזור למחר לחזרות, נור, אחד הבחורים הצעירים מעכו, הולך למערכת הסאונד ומחבר את הטלפון הנייד שלו. מוסיקה חזקה ממלאת את החלל.
תוך רגע כל הח'ברה על הרגליים, יוצרים מעגל, קופצים ובכל פעם משהו אחר נכנס פנימה לכמה רגעים, לרקע קולות של מחיאות כפיים ושריקות שמעודדות את הרוקד.
העיינים שלהם גם עייפות וגם קורנות מאושר. הם צוחקים ומשתוללים, בכל פעם משהו אחר רץ לשים שיר נוסף שמקפיץ את כולם. הם חוגגים ביחד.
מחר יש לנו יום ארוך של חזרות והופעה, אבל הם – כאילו אין מחר.
ראבעה ואני מסתכלות מהצד. זה שווה הכל, כל רגע כזה של חיבור ספונטאני שפורץ מהם החוצה, הם שמחים, מלאי אנרגיה והם יחד בדרך הכי פשוטה של שמחה ושחרור.
רגע שני
בתוך זמן של חזרות עם קבוצה כל כך גדולה של רקדנים, יש רגעים שאנחנו עובדות עם חלק מהרקדנים וחלק צריכים לחכות. זה דורש הרבה ריכוז, הקשבה וסבלנות מצד כולם.
בקצה הסטודיו עומד לוח מחיק, לוח שעליו צייר אביב, הבן שלי, שהצטרף אלי לסטודיו יום קודם במהלך החזרות.
בשבת בבוקר, בלב העבודה, אני מסתכלת לפינה. שתי נערות, האחת יהודיה והאחת ערביה, התחילו בשיעור שפות כשהן נעזרות בלוח המחיק: אחת כותבת מילה בערבית, השנייה בעברית. הן יושבות מדברות בשקט בינהן, קצת צוחקות קצת מציירות. הנה, כך באופן טבעי זה קורה, פשוט כי יש זמן להיות ביחד. מתחילים להכיר באמת אחת את השניה באינטימיות ומקרוב.
רגע שלישי
בשבת בערב קיימנו את המופע בסטודיו, הגיעו אורחים, תלמידי הסטודיו, חברים וקצת הורים של הנוער.
לרב לוקח שבועות וחודשים להעמיד מופע. אבל ראבעה ואני רגילות לעבוד בתנאים לא פשוטים, מאמינות שאפשר שהבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי. זה דורש הרבה וכך גם דרשנו מהם. הקהל יושב ואנחנו לא יודעות איך יהיה.
המופע מתחיל, הם מרוכזים, קשובים, נותנים את עצמם, זוכרים את כל ההערות, הם פשוט מקסימים.
תחושה של התרגשות אוחזת בי והעיניים מלאות בדמעות. זה מרגש, כמה זה יכול להיות פשוט, כמה זה מרגיש נכון .
תחושה של אור קורנת מהקבוצה החוצה. עבורם הכל טבעי כעת, הכל אפשרי.
הקהל מוחא כפיים לאורך כמה דקות ארוכות, קבוצה של 22 נערים ונערות נעמדת בשורה, והם משתחווים.
אני מרגישה את ההתרגשות שלנו, של הקהל, גדולה משלהם. הם פשוט רוקדים ונהנים, אנחנו העומדים מולם בעיניים דומעות, חווים דרכם את האפשרות לחזור ולהאמין.
לרגע הרגשתי את האור הבוהק מקרין החוצה,מעבר לסטודיו, לרגע של תקווה.
אפשרי לרקוד ביחד, אפשרי ליצור ביחד, אפשרי לחיות ביחד, ולרצות את הטוב ביותר עבור הילדים שלנו. עבור עצמנו.
אני משתפת ברגעים של ההתרגשות, של הסיפוק של הטוב. אבל כדי שהם יקרו, אנחנו, ראבעה ואני כל אחת בנפרד וביחד, עוברות הרבה רגעים של עבודה קשה,של שעות של השקעה, של התמודדות עם העובדה שאנחנו עובדות בהתנדבות ללא כל תמיכה רק מתוך האמונה .
כדי שהטוב הזה יקרה זה דורש מאיתנו הרבה אמונה ,השקעה ועבודה.
כפי שראבעה אמרה לנוער בשיחה שקיימנו איתם בשבת בבוקר :
"אנחנו לא מוכנות לעזוב את התקווה, ולכן אנחנו מוכנות לקום לעוד שבת של חזרות, לדבר ולהסביר, ללמד ולנסות ליצור כאן קבוצת נוער רוקדת ביחד, כי אנחנו מאמינות שהריקוד הוא גשר טוב למפגש כנה ואמיץ בנינו".
כשנחזור מליון אנחנו מתכננות להמשיך את העבודה המשותפת, להופיע ולבנות יחד עם הקבוצה להקה של ערבים ויהודים שרוקדים.
נשמח לכל תמיכה , עזרה ושיתוף.
הריקוד המשותף מתוך הופעת הסטודיו:
את מתארת במילים איך יצרתן רקמתן, וככה נולדים רגעי חסד גדולים, קסם. מעורר השראה. תהנו בנסיעה וחזרו בשלום כשהלב מלא בעוד רגעים כאלה, אחרי הכל זה כמו דלק להמשך העשייה. תודה על השיתוף