בוקר טוב

היום בבוקר, בזמן ההתארגנות לבית הספר, הבן שלי אמר לי, בעודו שורך את שרוכי נעליו:
"אני אוהב בוקר כי זה אחרי הלילה,
אני אוהב בוקר כי זה לפני אחר הצהרים,
אני אוהב בוקר כי אני הולך לפגוש חברים בבית ספר…"
" אתה ממש משורר על הבוקר! " אמרתי לו- והוא צחק.
לא כל בוקר הוא כל כך שמח ונעים אצלנו, אבל הרוב כן!
האמת שגם אני מאוד אוהבת בוקר,
במיוחד לקום מוקדם, ואז יש לי זמן להתעורר אל תוך היום כשהכל עוד שקט מסביב.
יש לי סדרה של פעולות, שהפכו במשך השנים למעין טקסים שאני אוהבת לעשות:
דבר ראשון שאני עושה זה לשתות מים חמים עם לימון וטיפה של שמן זית,
ואז אני עוברת למתיחות ותרגילים לגוף שאספתי עם שנים, אותם אני עושה על מזרון יוגה בסלון.
בבקרים ממש מעולים שיש לי הרבה זמן, זה לא קורה הרבה, אני גם יושבת לזמן שקט עם עצמי בעיניים עצומות, זמן מדיטציה. לעיתים חמש דקות עדיפות על כלום.
וכל זאת עוד לפני שבע בבוקר……
בשבע ורבע אני שולחת את לואי, הכלב שלנו, להעיר את אביב בליקוקים על הפנים. כולנו, כל בני הבית, באים למיטה להגיד שלום, ומרגע זה מתחיל בוקר מלא סידורים וארגונים ..
כשכולם הולכים ואני נשארת לבד בבית, אני מסיימת את כל הסידורים, ומתיישבת לכתוב.
למה אני משתפת על הבוקר שלי?
כי הדרך בה אנחנו מתחילים את היום היא משמעותית ותשפיע על איך יהיה היום הזה עבורנו, ובכלל לחיים שלנו.
למה? להמשיך לקרוא

על מרכז וקצוות – הארץ והגוף…..

כבר שנים שאני מלמדת על קצוות.
חלקים גדולים מתוך הטכניקה שאני מלמדת עוסקת בדיאלוג עם הקצוות בגוף, בחלל .
אני שמה לב כמה ניתן ללמוד על עצמנו ועל אחרים מתשומת לב לקצוות.
הטכניקה באמצעותה אני עובדת ודרכה אנחנו משכללים את הגוף מתרכזת בחיבור שיש בין קצוות ומרכז הגוף, זאת אומרת החיבור בין כפות ידיים, כפות רגלים זנב וראש, ביחס למרכז הגוף, מה שנקרא סנטר (Center).
בשיעורים אנחנו לומדים איך להתגלגל על הרצפה כשיש כל הזמן הקשבה למרכז הגוף והקצוות על מנת שכשנקום ונרקוד נוכל לרקוד באופן מחובר יותר, שיאפשר לנו להגיע לתנועות חדשות ועמוקות.
נושא הקצוות והמרכז מעסיק אותי בשנים האחרונות גם מעבר לקצוות הגוף, כמו למשל על היחס בין מרכז הארץ והקצוות שלה, מקומות שנקראים פריפריה. מה קורה שם ומה היחס בין הקצוות ומהרכז הארץ מבחינת עולם הריקוד. להמשיך לקרוא

מחשב(ת) כיוונון מחדש

למעשה רק חזרנו מיוון לפני כמה ימים, אני מתעוררת ועוד מחפשת בעיני את הים מול העיניים.
שם, באי פארוס, עם קומי אני מיד יוצאת למרפסת הקטנה של החדר שלי לראות את הים.
אני רק עומדת ומסתכלת לאורך זמן….
כל נסיעה ליוון מביאה איתה סוג חדש של חוויה ולמידה.
השנה הלמידה על המילה ציפיות היא זו שנשארת איתי גם כאן בשובי לארץ.
הצפייה למה יקרה או לא יקרה..

להמשיך לקרוא

אני נוכח משמע אני קיים

שני דגים צעירים שוחים בים ופוגשים דג מבוגר ששאול אותם לשלומם. "טוב " הם עונים.
הדג המבוגר שואל אותם איך המים היום?, "טוב" הם עונים.
שני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות, אחרי כמה דקות פונה דג אחד לחבר שלו ושואל: "תגיד, על איזה מים הוא דיבר?"
נוכחות, כמו המים בהם הדג שוחה, היא איכות חמקמקה לרובנו.
מצד אחד, אנחנו כולנו נמצאים בה, בנוכחות, הרי אי אפשר ממש אחרת. אבל אנחנו גם נוטים לשכוח ממנה, את האפשרות של החיות בתוך הנוכחות.
פעם, לפני שנים רבות בזמן הלקטים-ציידים, חיינו בדרך חיים של השרדות ביער או ג'ונגל. החושים שלנו היו חייבים להיות פתוחים תמיד, אחרת לא היינו משיגים אוכל, שורדים את החורף או ניצלים מלהיטרף על ידי איזו חיה.
לפי חוקרים הקצב הטבעי של תנועת הגוף הוא מעבר בין זמן ריצה וזמן מנוחה, בדומה לדרך בה צדנו חיות: המתנו הרבה זמן בשקט, רצנו אחרי החיה על מנת לצוד אותה, לרוב היה לנו מרחק רב ללכת חזרה למערה, ואז שוב נחנו לכמה ימים לפני היציאה הבאה לציד.
היום אנחנו רחוקים מתנועת הגוף הטבעית, מרבית האנשים שחיים במדינות מתקדמות לא נעים כלל עם הגוף שלהם או מעט מאוד. מחקרים המתייחסים לחדרי כושר, מראים אף הם שזה פעילות מאומצת לשעה ביום ואז חזרה לחיים ללא תנועה, זה לא מה שהגוף שלנו באמת מבקש.
מה כל זה קשור לנוכחות? להמשיך לקרוא

משעמם לי….

כשהבן שלי היה קטן, הוא ידע שבבית עדיף לא להגיד את המשפט: "משעמם לי".
הוא ידע זאת מכיוון שבכל פעם שהוא אמר את המשפט, הייתי נעצרת, ניגשת אליו ושואלת: "באמת משעמם לך?" ,
"כן" ענה בני הקטן, "טוב, אז בוא נשתעמם ביחד".
היינו מתישבים אחד לצד השני ונכנסים עמוק לשעמום.
האמת, שכילדה ועד גילי היום, מעולם לא חוויתי באמת מה זה שעמום.
זאת אומרת עברתי רגעים בהם ישבתי בכיתה עם מורה שבעצמו השתעמם ונאלצתי להקשיב לו.
אבל גם אז תמיד הייתי ממציאה לי מה לעשות:
הייתי מדמיינת מסעות למקומות שונים, או מקשיבה לקצב הדיבור של המורה או ממציאה לי רעיונות מה אני אעשה כשאהיה גדולה …
לכן, שעמום כזה שממית, מעייף וקוטל כל אפשרות למשהו חדש להגיע, זו לא חוויה שאני מכירה.
ואולי זו היתה אחת הסיבות שהובילה אותי בסקרנות לנסות ולחוות עם הבן שלי מה זה כן להשתעמם.
באותם רגעים שישבנו יחד, לרוב על השטיח בסלון, היו רגעים מתוקים שתמיד הפכו למשהו אחר לגמרי משעמום. להמשיך לקרוא

רזוננס. תהודה. דיאלוג.

כשנפגשים עם מוסיקאי שיודע להקשיב לא רק דרך האוזניים,
נפתח דיאלוג קסום של הרוקדים עם המוסיקאי שמנגנן.
הדיאלוג בין המוסיקה והתנועה נתפס הרבה פעמים כמובן מאליו, לא סתם שתי האמנויות הללו הולכות יד ביד בדרכים שונות משחר ההיסטוריה.
ועם זאת חשוב להבין שהחיבור בין מוסיקה וריקוד כפי שהוא נעשה היום ברוב שיעורי הריקוד הוא לא בהכרח החיבור היחיד שיש.
האמת שאני גדלתי בתוך מנזר.
הלימודים שלי באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים היו לאורך ארבע שנים כמעט ללא מוסיקה.
כמו במנזר שקט.
החוויה של שקט היתה לא תמיד פשוטה אבל מאוד מלמדת –
היא פתחה אותי ללמוד להקשיב. להמשיך לקרוא

להתאהב בלרקוד

הרגע בו הבנתי שיש אפשרות 'פשוט לרקוד' היה כשנעמדתי מול המראה בשיעור הראשון באקדמיה למחול בירושלים.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: "כמה אושר יש באפשרות לרקוד" והמחשבה השנייה ש"מכאן, מהסטודיו, אני לא יוצאת".
ההתרגשות והשמחה הסירו כל ספק שעלה על דעתי… כמו למשל מה אני אעשה עם זה בחיים… הייתי פשוט מאושרת.
היו אלה צעדיי המקצועיים הראשונים בתוך עולם הריקוד.
תמיד אהבתי לרקוד. כילדה ביליתי את רוב זמני בסלון הוריי, רוקדת לצלילי מוסיקה שהתנגנה מתקליטים שונים. הקהל שלי היה דודים וחברים, ולעיתים היה זה קהל דמיוני. רקדתי לבד ודמיינתי את כל אלה שרוקדים לצידי .
בעקבות האהבה הזו, כשהייתי בכיתה א' הלכתי יחד עם בנות כיתתי לשיעור הבלט הקלאסי הראשון שלי. יצאתי ממנו בעיניים דומעות ולב עצוב . לא הבנתי מה הקשר בין האווירה הנוקשה שהשרתה המורה חמורת הסבר עם הקוקו ההדוק מדי לראשה, וההוראות המשעממות שלה לתלמידות, לבין הריקוד שאני חוויתי בסלון שלי, בבית? להמשיך לקרוא

השקט בראש

הגשמת אחד החלומות הגדולים שלי התממשו ביום שלישי שעליתי להרצות על במת TED.
חודשיים של הכנות אינטנסיביות, ושלושה שבועות כמעט ללא שינה.
אתמול, בעודי נוסעת במכונית לאיטי בחזרה מירושלים לתל אביב, התחלתי לדקלם את ההרצאה שוב בראש, כפי שעשיתי ללא הפסקה בשבועיים האחרונים.
חזרתי על הטקסט בכל רגע אפשרי:
כשעמדתי בבית ודמיינתי את הקהל יושב מולי,
כששטפתי כלים, כשהוצאתי את לואי הכלב לטיול,
בתרגילי הבוקר שלי על מזרון היוגה, ואפילו בליל הסדר בזמן קריאת ההגדה.
התחלתי להרגיש מעט כמו אדם דתי שבכל רגע ממלמל תפילה, אלא שזה היה הטקסט שלי.
בערב, בדרך חזרה הביתה, התחלתי שוב להגיד לעצמי את הטקסט בראש, ואז הבנתי שאין בזה צורך, שאני כבר לא צריכה את זה, שאני אחרי.
ופתאום נוצר חלל של שקט בראש. להמשיך לקרוא

12 דקות

הפעם האחרונה שהתכוננתי כל כך הרבה לקראת 12 דקות על הבמה הייתה לפני 13 שנים . אז לקחתי חלק בתחרות כוריאוגרפים צעירים בשם "גוונים במחול" בסוזן דלל.
גם אז הרגשתי שעבור 12 דקות על הבמה אני עובדת חודשים ארוכים. חוזרת ומשנה את היצירה, על כל דקה משקיעה זמן של חשיבה ונסיונות רבים.
שואלת אנשים לדעתם, חושבת ובודקת מה ללבוש, מקבלת פידבקים שמטלטלים אותי ומשנים לי את היצירה. חוזרת שוב לסטודיו, לשעות לכתוב, לשעות עם עצמי… מנסה, מתיאשת, ושוב יש רגע של גילוי ומעברים רבים בין יאוש ולתחושה של הצלחה…..
הכל סביב היצירה שאז היתה "WALK MY TALK".
אחד הדברים שכל כך אהבתי בליצור ולרקוד היה שלא הייתי צריכה לדבר.
האפשרות להתבטא דרך הגוף בלבד היתה מתנה אדירה עבורי.
גם עכשיו אני מוצאת את עצמי בהכנות לקראת 12 דקות של TEDx.
כמו אז גם עכשיו אני מוצאת את עצמי שעות מתאמנת, יוצרת, משנה, עוברת בין רגעי יאוש ורגעים של התרגשות שמצאתי דרך טובה יותר ליצירה.
מתייעצת עם אנשי מקצוע וחברים, מרגישה את עצמי מאותגרת בכל כך הרבה רמות. עושה אין סוף חזרות, מתרגשת, ומחפשת מה ללבוש…
זה מסע מרגש ומאתגר בו זמנית עבורי. להמשיך לקרוא

להקשיב. עוד ועוד…

הקשבה.
להקשיב מבלי למהר לענות או לדעת מה התשובה שלנו.
אתמול שאל אותי אחד התלמידים אם אני לא מבואסת מתוצאות הבחירות.
לא עניתי מיד. ברור שכשראיתי את התוצאות נפלה רוחי, אבל אחרי שעתיים של באסה אמרתי לעצמי שזו למידה להפסיד, שאף פעם לא חוויתי ככה את הציפיות שלי למשהו מסוים והתוצאה היתה כל כך אחרת, שזו תחרות ושיש מקום ראשון ואני בצד של המפסידים.
הגל השני שעלה בי לא היה כעס כפי שקראתי הרבה בפייסבוק, וגם לא ייאוש.
חזרתי לעקרונות האימפרוביזציה: כשלא ברור מה יש לעשות, יש לחזור ולהקשיב דרך הגוף, לפתוח את החושים ולהקשיב לעצמי ובעיקר לסביבה מחדש.
להמשיך לקרוא