ארכיון הקטגוריה: כל הפוסטים

מחשבות על/של אור

כמה מחשבות על ״חושך ואור״, בכל זאת חנוכה..
כשמישהו מבקש ״אתה יכול לתת לי אור?״ אפשר באמת לעשות משהו: נוכל להדליק לו גפרור, להעביר לו מצית, להדליק פנס..
אבל אם מישהו יבקש ״אתה יכול לתת לי קצת חושך?״, אין לנו מה לתת לו, אין מה באמת להעביר.
שמעתי לא מזמן בתכנית רדיו מורה שדיבר על תורת הקבלה, בה במקום לדבר על אור מול חושך, מדברים על האור והעדר של האור. זאת כדי להזכיר לנו שבכל רגע אנחנו לא יודעים מה הוא הרע ומה הטוב עבורנו. אנחנו יכולים להרגיש מה כעת עושה לנו טוב או רע, מה נעים או לא נעים, אבל בהקשר הכללי לא נוכל לדעת. לעיתים ארוע קשה ומורכב הופך לארוע מכונן שבונה אותנו להמשך חיינו.
הסיבה הנוספת לדבר על אור והעדר של אור, היא כדי לעזור לנו להוריד ולו במעט את הדרמה שאנחנו מייצרים סביב ה"חושך", שבו יש גם סבל וכאב.
אחד הדברים שמעסיקים אותי כל חיי היא היכולת לחיות בנוכחות מלאה.
לאחרונה אני מחפשת יותר ויותר איך מביאים נוכחות גם ברגעי ״חושך״ שעולים בי. זאת אומרת, איך אני נשארת בנוכחות מלאה, מבלי "לטאטא" את הכאב מתחת לשטיח ומבלי להוסיף עוד דרמה, סבל וכאב על החושך שעוטף אותי?
ברגעים שאני כן מצליחה להיות עם החושך, הוא באמת הופך להיות העדר האור.
למה הכוונה?
כשאני מסכימה להיות באותם מקומות מבלי לכעוס על עצמי מדי, או להבהל מדי,
ברגעים כאלה לא בהכרח מיד מגיע ״אור״, אבל כן מגיעים רגעי רגיעה ושקט. ואז, מתוך השקט, יכולה לאט לצמוח איכות רכה, שמרככת אותי מעט ואז האור יכול לבקוע שוב, והפעם ממקום אחר.
לא רק להביא את האור חזרה, את זה אני יודעת היטב, אלא לאפשר לאור להגיע מתוך הסכמה.
אני יודעת שאלו מילים גדולות ורחבות כאלה, שאפשר לשחות בהן וללכת גם לאיבוד פילוסופי. אבל יש פה גם הצעה פרקטית.
אז ההזמנה לשבוע חנוכה, היא להרגיש את רגעי האור ואת הרגעים בהם משהו "מסתיר" לרגעים את האור, ולהסכים להיות עם מה שיש ברגע, עם כל מה שיש בו, לא מתוך ויתור אלא מתוך נוכחות מלאה.אילנית תדמור אימפרוביזציה

רגע אחרי… רגע לפני…

אני יושבת בדירה בפרייבורג, בוקר אחרון לפני המסע חזרה הביתה. יושבת וחושבת לי, מהרהרת כמו שאנחנו אוהבים להגיד בסטודיו.
מהרהרת על הרווח שבין סיום והתחלה החדשה, הרגע שבין לבין.. רגע אחרי.. או רגע לפני..
ברכבת התחתית באירופה, מופיע המשפט MIND THE GAP, הזמנה לשים לב לרווח.
אוגוסט היה עבורי מעט כזה.
חודש של רווח, בין סיום השנה שהיה בה כל כך הרבה, ולפני התחלה של שנה חדשה.
זה גם מרגש וגם מבלבל בו זמנית.
אני מתבוננת מפה על השנה שהיתה, על הסיום שלה.
סיום השנה הוא מהלך של כמה שיעורים, שיש בו גם ריקוד, הרבה חזרה על דברים שעשינו במהלך השנה, זמן להיות, לעכל, וגם זמן לשיחה עם התלמידים והקבוצות, להתבונן ולשתף כל אחד על המהלך שלו בסטודיו.
נזכרתי ברגע שהיה עם אחת הקבוצות: בעודנו מתארגנים במעגל על מנת לשתף, אחת המשתתפות אמרה לי: "אני שונאת סיומים ופרידות".
חשבתי על כך שמרביתנו אוהבים התחלות. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במפגשים והכרויות, בראש השנה בתחילת פרויקטים חדשים, ועוד.
ואילו לסיים, אלא אם מחייבים אותנו, אנחנו פחות אוהבים או מוכנים להיות בתהליך.
כאשת אימפרוביזציה אני מכירה היטב את ההתחלות, את החוויה שיש ברגע ההמצאה, התרגשות של גילוי והתחדשות. וכמה כוחות של סבלנות דורש סיום של תהליך, על מנת שסיום יעשה בתהליך ולא במכה אחת.
כמורה, אחד האתגרים שלי הוא לכוון אנשים לשים לב לסופים.
כל תלמיד אצלי בסטודיו שמע לא מעט פעמים את המשפט "לכוון למצוא סוף", בין אם רוקדים לבד או בדואט. מה זה אומר איך לא לסיים ריקוד רק כשהמוסיקה נגמרת או כשמתעייפים? מה זה למצוא סיום בגוף? למה כעת לסיים בתנועה הזו ולא בתנועה אחרת? ולמה דווקא כעת?
התהליך למציאת התשובה תמיד מתחיל אצלנו בגוף, ומהקטן לגדול. להמשיך לקרוא

כיצד אנחנו מתבוננים?

"אם אתה יכול להביט ראה, אם אתה יכול לראות התבונן" (ז'וזהסאראמאגו).

העיניים מייצגות את היכולת שלנו לראות בבירור, עבר, הווה ועתיד.

עד כמה העיניים חושפות את הרגשות הפנימיים שלנו, על התשוקה והפחד שבנו? עד כמה הן מהוות "ראי לנפש"?

בגיל 16, כשהגעתי לשלב בו עושים רישיון נהיגה ויש לעבור בדיקת ראיה, עברתי חוויה ששינתה הרבה את תפיסתי את העולם. כשהרכבתי לראשונה משקפי ראיה, לא האמנתי עד כמה העולם שונה, הרבה יותר חד וברור ממה שהייתי רגילה אליו. הסתבר לי שכל חיי ראיתי את העולם בצורה מאוד רכה, מבלי שכלל ידעתי זאת.

איך אדם יודע האם מה שהוא רואה, זה באמת מה שהאחר רואה? האם אנחנו באמת רואים את המציאות או שאנחנו רואים את מה שאנחנו מדמיינים או רוצים או מלמדים אותנו לראות?

זו אמנות לדעת לראות את החיים–"העולם מלא בדברים מובנים מאליהם, שבני אדם פשוט אינם מבחינים בהם" (מארק האדון). להמשיך לקרוא

להיכנס לסטודיו פיתה ולצאת לחמנייה

לפני כמה ימים הייתה לי "נפילה של אנרגיה".
אחרי תקופה ארוכה של המון שיאים, התחלות מרגשות, פרויקטים מוצלחים ובכלל הרגשה טובה, חוויתי תחושה של עייפות, עצבות, הרגשתי שאני ללא יכולת לדבר, לתקשר ובטח לא לצאת לסטודיו וללמד. מכיוון שאני יודעת שיש אנשים שמחכים לי, ועבור חלקם הגדול השיעור הוא נקודת אור חשובה, כמו מטען להמשך כל השבוע, ניסיתי להבין איך אני יוצאת מהמצב האנרגטי השלילי שנפל עלי.
אחר הצהריים הסתמסתי עם חבר טוב, שגם רוקד בסטודיו, ואז הוא שאל אותי: "את במצב 'פיתה'? איך תלמדי?”
למה הכוונה ב"מצב פיתה?" זהו אחד מהמושגים בהם אמא שלי נוהגת להשתמש ואני אימצתי והבאתי לסטודיו. להמשיך לקרוא

לרקוד עם כולם

טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה מכילה בתוכה מפגש שמאפשר לכולם להיות שווים. כולם יכולים לרקוד קונטקט, בכל גיל ובכל רמה פיזית. אנשים מבוגרים וילדים יכולים לרקוד קונטקט. אנשים על כסאות גלגלים ורקדנים מקצועיים יכולים למצוא אתגרים, כמו גם הנאה, בקונטקט.

אני חיה בתוך קהילת הקונטקט כבר למעלה משני עשורים מחיי. עבורי זו הקהילה היחידה והטכניקה היחידה שממשיכה לאתגר אותי במשך כל כך הרבה שנים. אני שואלת את עצמי למה? מה מושך אותי במפגשים, באתגרים של יצירת הפסטיבל בארץ כעמותה, בהוראת הקונטקט לאורך שנים, בריקוד עצמו?

כמובן שיש יותר מתשובה אחת. להמשיך לקרוא

התנגדות

במפגש של קורס הכשרת המורים שלנו השבוע, שאלה אחת התלמידות מה אני עושה כשיש בקשה בתרגיל לגעת ואחד המשתתפים מסרב לגעת.
התנגדות בשיעורים זה אתגר שמורים נפגשים איתו לא מעט.
בעבר, כשחשתי התנגדות אצל אחד המשתתפים, החוויה שלי היתה של דאגה וכיווץ בתוכי.
גם היום זה יכול להיות אתגר, אבל אחרי שנים רבות הבנתי כמה דברים על התנגדות.
למשל, היום אני זוכרת כמה זה לא אישי, כמה אני לא יודעת מה הוליד את ההתנגדות כעת אצל המשתתף, באיזו נקודה זה נגע בו.
אני גם נזכרת במקרים רבים לאורך השנים בהם לימדתי, ודווקא אותם תלמידים שהביאו הכי הרבה התנגדות בתחילת התהליך היו גם אלה שנשארו לאורך זמן.
היום אני מאפשרת להתנגדות לבוא וברוח האייקידו (טכניקת לחימה יפנית בה התאמנתי שנים) אני מנסה לא להביא עוד התנגדות, אלא פשוט להיות איתה, לתת לה מקום, ולנסות, ברוח האימפרוביזציה, לבדוק מה כן אפשרי כעת בתוך המגבלה שההתנגדות הביאה.
להמשיך לקרוא

אומרים שכדי לגעת במשהו גדול, טוב לתאר רגעים קטנים.

השבוע בו "גשרים", קבוצת נוער ערבי-יהודי רוקד, אירחה קבוצת נוער של בני מהגרים מצרפת, היה משהו גדול עבור כל מי שלקח בו חלק.
לכן אני רוצה לשתף בכמה רגעים קטנים:

רגע ראשון
ביום השני טיילנו בעכו.
בדרך פגשנו קבוצה של ילדים מהשכונה, בערך בגילאי 8 ועד 12, ששיחקו בכדורגל. הבנים מהקבוצה שלנו הצטרפו למשחק, ואז מישהו צעק "אולי תרקדו להם?"
וכך, באמצע סמטה, על האבנים של עכו העתיקה, ברחוב לא מאוד נקי, החבר'ה שלנו מוצאים מוסיקה ורמקול ועושים לקבוצת הבנים מעכו הופעה קצרה של היפ הופ, קפיצות וסלטות, רוקדים להם ריקוד.
הבנים הקטנים מסתכלים בעיניים פעורות, וחיוך חצי מבויש. בנים גדולים רוקדים לבנים קטנים,
ויש באווירה תחושה של התרגשות ופליאה.
להמשיך לקרוא

דרך הגב

האתגר ללמד אנשים שמעולם לא רקדו, להתחבר אל עצמם דרך הגוף, מתחיל עבורי בשאלה איך מלמדים טכניקה שמשכללת את הגוף מבלי לשעמם, מבלי לתת המון הערות ו"לתקן" את התלמידים, ועם זאת כן לתת כלים ברורים לשכלל את היכולות של הגוף.
מתוך השאלה הזו יצרתי סדרות של שיעורים שהנושא שלהם הוא פיזי, זה ה"שלט שעל הדלת", אך במקביל מתרחשת גם עבודה ברבדים נוספים, המפגש עם הרגש, סיפור, דימוי, ועוד.
כך היה בשיעור שקיימתי לאחרונה. בחרתי בנושא 'קדימה ואחורה של הגוף', או במילים אחרות: איך לפתח חוויה תלת ממדית בגוף. זה אחד השלבים החשובים לדעתי בהתפתחות של כל אחד כרוקד: המעבר בין חוויה דו ממדית, לחוויה תלת ממדית בגוף. להמשיך לקרוא

הילינג דאנס – מהיכן מגיע הריפוי? מתי מתחיל הריקוד?

מהיכן ההילינג דאנס נולד?
שנים שאני מקבלת טיפולים במגע על ידי מטפלים שונים.
פעמים רבות בעודי מכוסה בשמיכה נעימה וחוויה עמוקה של שקט עוטפת את הגוף שלי, אני יודעת שעוד רגע זה יקרה.
הרגע החלומי שאני לא רוצה לצאת ממנו, עומד להסתיים.
ואז המטפל אכן חוזר לחדר, הטיול הסתיים, ואני מתחילה לאיטי להתארגן ולצאת מחדר הטיפול.
בדרך למכונית אני עדיין מרחפת לי בתחושה שונה נעימה, אך אי שם בין הרגעים של התחלת הנהיגה ובדיקת הנייד, ואולי עוד כמה דקות, והנה, הטיפול כאילו נשכח אי שם.
המעבר בין הפאסיביות של זמן הטיפול לבין מרוץ החיים, הוא מעבר חד ללא גשרים, ולכן לרוב החוויה נשארת חצויה: האפשרות להרפות בחדר הטיפול, ומחוצה לו הכול לחוץ.
השאלה שחוזרת אלי היא איך אני יכולה ללמוד להרפות גם במרוץ של החיים? איך הגוף יכול ללמוד הוויה שהיא לא או או, או הרפיה או ריצה? איך אפשר לייצר גשרים וחיבורים בין הקצוות הללו?
זה קורה בטיפול אך גם דומה למעבר שקורה בין ישיבה במדיטציה בעיניים עצומות והתחברות אל השקט הפנימי, והחזרה אל היום יום המאתגר.
לאנשים רבים חסר החיבור שיאפשר עיבוד והעברה של חווית השקט גם כשלא עוצמים עיניים,
איך נשארים בשקט גם כשיש מפגש מאתגר עם מי שמולנו או בתוך הסביבה בה אנו חיים.
מעברים הם הרי הרגעים המאתגרים יותר בחיים כמו: מעבר דירה ,מעבר מחיים של לבד אל זוגיות ועוד…
מתוך השאלה הזו נולד הרעיון של ההילינג דאנס: להמשיך לקרוא

מי כאן?

כשאביב, הבן שלי, היה קטן, היינו הולכים לשעת סיפור בספרייה בשכונה. בקומה האחרונה נאספו מליון וחצי ילדים מרמת גן, לשעת סיפור עם מספר סיפורים, שהאמת, לא היה כזה מוצלח .. אבל היה שם חם בחורף וקריר בימי הקיץ, הודות לתפקוד של מזגן מצוין והאולם של הספרייה היה תמיד מלא זאטוטים.
כפי שאמרתי, המספר לא היה מדהים, אבל הייתה לו פתיחה מעולה לכל מפגש, הוא תמיד שאל :"מי כאן?" והילדים הרימו אצבעות ואמרו :"אני" ואז הוא שאל: "מי עדיין לא כאן?" הייתה שתיקה, אבל תמיד היו כמה קטנים שהצביעו ואז הוא היה אומר להם:"אז תגיעו, אני רוצה להתחיל את הסיפור!" והם חייכו, הבינו על מה הוא מדבר והסיפור התחיל..

כולנו חווים רגעים שיש בהם פיצול – רגעים בהם אנחנו נמצאים פיזית במקום אחד ובו זמנית אנחנו חושבים ועסוקים בדברים אחרים.
השאלה היא 'האם אני באמת כאן, נוכחת ברגע הזה, או האם אני כאן, אבל חושבת על המשימות שיש לי לעשות?' או 'האם אני יושבת עם חבר ותוך כדי הקשבה לדבריו, אני חושבת כבר על התשובה שאענה לו?'.
בכל אותם רגעים בהם אנחנו באי בהירות, אנחנו בעצם באי נוכחות. להמשיך לקרוא