טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה מכילה בתוכה מפגש שמאפשר לכולם להיות שווים. כולם יכולים לרקוד קונטקט, בכל גיל ובכל רמה פיזית. אנשים מבוגרים וילדים יכולים לרקוד קונטקט. אנשים על כסאות גלגלים ורקדנים מקצועיים יכולים למצוא אתגרים, כמו גם הנאה, בקונטקט.
אני חיה בתוך קהילת הקונטקט כבר למעלה משני עשורים מחיי. עבורי זו הקהילה היחידה והטכניקה היחידה שממשיכה לאתגר אותי במשך כל כך הרבה שנים. אני שואלת את עצמי למה? מה מושך אותי במפגשים, באתגרים של יצירת הפסטיבל בארץ כעמותה, בהוראת הקונטקט לאורך שנים, בריקוד עצמו?
כמובן שיש יותר מתשובה אחת.
מה שעולה בי כעת, זה המקום שבי שממשיך להתפעל מעוצמת המפגש עם פרטנר. המפגש דרך הקונטקט עבורי הוא חשוף, כנה ומאמת אותי להיות נוכחת כאן ועכשיו ברגע זה. לא חשוב כמה ניסיון צברתי בחיי על ריצפת הסטודיו, אני תמיד מוצאת את עצמי חווה מחדש את עוצמת המפגש. המגע אחד בשני, הרגעים שאני חווה הקשבה בכל תא בגוף, מאפשרים לי להיות בהקשבה טוטאלית, הקשבה ערה שיש בה אפשרות לשינוי, לגדילה וללמידה.
השאלה המרתקת עבורי היא מה מוליד המפגש ברגע הזה? ללא מחשבה, רק מתוך הגוף, החושים והאינטואיציה. כי הגוף כנה, והידע, התחושות והאהבה שיכולים לעבור רק ממגע של כתף לכתף, ממשקל של הפרטנר מתגלגל על הגוף והגב שלי, או משחק של כפות ידיים נוגעות אחת בשנייה, אלו תחושות שברגע שחווים אותן בעוצמה חיובית הן ממכרות ויש געגוע עז לחוש אותן שוב. באותם מפגשים אין חשיבות לכל אותן הגדרות שמגדירות אותנו מחוץ לסטודיו: מקום מגורים, מה אני עושה בחיי לפרנסתי, מה האידיאולוגיה או עמדותיי הפוליטיות, מעמדי הכלכלי ועוד הגדרות כאלו או אחרות. כל אלה נעשים פחות חשובים וזו תחושה נפלאה שיש מפגש של המהות ולא של ההגדרות מסביב. כשיש כזו עוצמה, יש בה תמיד שני צדדים, וכשם שהיא יכולה להביא תחושה עילאית של חיבור, היא גם יכולה להביא את הצד השני של חוסר חיבור, חוסר הקשבה ומכאן לאכזבה.
בעבר, כשרק התחלתי לתרגל קונטקט, חוויתי אכזבות רבות, קשיים שהופיעו בשיח בראשי בזמן הריקוד. טקסטים שרצו לי בראש שהייתה בהם ביקורת על עצמי, על הפרטנר או גם וגם. עם הכלים שרכשתי ושנאספו לאורך השנים, יש לי יותר יכולת הכלה למפגשים השונים, אפשרות לזהות מה עולה בי באותו הרגע וגם כלים לפנות רעשים, או לבדוק האם אני באמת מוכנה כעת לרקוד עם כל אחד. מתוך הידיעה שאם אני בנוחות מלאה, פתוחה לרגע, ללא ציפיות וללא ידיעה מראש מה זה ריקוד הקונטקט, פרט לכך שיש בריקוד מפגש והקשבה פתוחה וכנה, הרי שאני יכולה לרקוד עם כל אחד.
ובכל זאת זה לא תמיד קורה. לכן, כשעולה בי תשובה של "לא" במפגש, יכולות להיות לכך סיבות רבות שחלקן לא קשורות רק בי.
אבל תחילה, תמיד אבדוק את עצמי, דרך סדרה של שאלות:
האם אני יכולה להגדיל את הנוכחות שלי לכאן ועכשיו?
מה הציפיות שלי, שעליהן ניתן לוותר?
באיזה אופן אני יכולה לשנות בי משהו כעת, על מנת לאפשר את המפגש עם הפרטנר שאיתי?
"ויתור יוצר" זה מונח שאני אוהבת להשתמש בו, גם בהקשר הזה. על מה אני מוכנה לוותר כעת, על מנת לאפשר למשהו חדש, אחר להיווצר?
במידה וכל זה לא עוזר, ייתכן שעדיף לסיים את הריקוד ברכות, ואולי לדבר או לשתף שכעת אני לא פתוחה למפגש.
במה אסיים? האם באמת הקונטקט מכיל בתוכו את אלמנט השוויון?
עבורי בטכניקת הקונטקט השאלה תמיד נמצאת, ומתוך הבנה שלעיתים נדייק איתה יותר ולעיתים הרבה פחות, אני כל הזמן ממשיכה לשאול: 'כמה אני פתוחה, נוכחת ואמיצה להיות ברגע הזה עכשיו?'