העבדה בסטודיו מאפשרת תהליך שינוי עמוק.

שינוי שנעשה דרך הגוף, דרך התנועה והאימפרוביזציה.

שינוי שמתרחש דרך אימון בנוכחות, בהקשבה - לעצמי, לפרטנר, לסביבה.

אימון שקורה בסטודיו דרך הגוף והתנועה באמצעות כלי האימפרוביזציה, אך הוא רחב בהרבה.

אימון בסטודיו שמייצר שינוי לחיים שמחוץ לסטודיו.

מוזמנים להאזין לשיחה שקיימתי עם נת קלו-לברון בתכנית הרדיו "אסימונים" על תהליכי שינוי באמצעות האימפרוביזציה והקונטקט.

עבורי, מהות ריקוד האימפרוביזציה היא למצוא את נקודת ה”אמצע”, המקום שהוא נינוח ועירני, לא ישנוני מדי ולא קופצני, בו אני לא רק בראש או ברגש. אני פתוחה, סקרנית וקשובה לרגע הנתון. הגוף מלא חיות. החושים פתוחים. התחושה היא שיש בי אושר הממלא את הגוף באנרגיות של שמחה ושלווה. ברגעים טובים בריקוד, כמו גם בחיים, זה פשוט קורה. לרוב אנחנו קוראים לרגעים כאלה “להיות בזרימה”.

ההילינג דאנס נועד לאפשר לגוף לחוות את התנועה ממקום משוחרר ופתוח. הוא מחבר בתוכו ידע מעולם התנועה-האימפרוביזציה, הקונטקט-אימפרוביזציה ועולם הטיפול והמגע (בייחוד השיאצו). המטרה היא לתת לעצמנו זמן להתחבר פנימה אל המקום השקט, ומשם לצאת אל התנועה שנובעת מהגוף, לא מהראש ולא מההרגלים. הגוף מוביל, והוא יודע מה נחוץ לו – אם זו תנועה חזקה ואנרגטית בחלל או תנועה שקטה פנימית. כך אנחנו מובילים את עצמנו, כמו גם את הפרטנר, לבטוח בחושים לחזור לאנרגיה שלו, ליהנות מחופש התנועה, וללמוד לרפא את עצמנו. הרבה אנשים מעידים כי עם כניסתם לסטודיו, ומתוך האפשרות שהם נתנו לעצמם לרקוד, הם כבר עברו תהליך שאפשר להם ריפוי והתחזקות.

היכן מתחיל ההילינג והיכן הדאנס?

הרעיון לחבר בין אמנות הריקוד לריפוי החל עוד בימי קדם, בתקופת השבטים. הריקוד נתפס אז כמקום של ריפוי ושל חיבור. בטקסים העתיקים נהג השאמאן להוביל את חברי השבט אל ריקוד משותף, ובכל פעם יועד הריקוד למטרה אחרת: החל מהורדת גשמים ועד לריפוי מחלות. כולם רקדו… פשוט רקדו. ההילינג דאנס מזמין אותנו חזרה אל הידע הקיים בכולנו. לילדים נשאר עדיין הידע הפיזי הטבעי: כשעצובים-בוכים, כששמחים-צוחקים וכשיש צורך במגע מבקשים חיבוק או דגדוג, כך שבאופן טבעי הגוף מבין את הצורך לשחרר לחץ ומתח המצטבר בו, וכך נשמר האיזון. בכל ריקוד יש מין ריפוי. בכול תנועה פיזית שבאה עם הקשבה לגוף יש מקור לריפוי. ריקוד שנרקוד עם תשומת לב, מביא אותנו לחוות את העוצמות השונות שעולות בגוף, ואז כל שנותר הוא לתת את המרחב המתאים, ואז הריפוי מתחולל.

בריקוד בשניים, המתנה יכולה לביות גדולה עוד יותר. ההצטרפות לפרטנר מזמינה אותנו ללמוד להקשיב, ולראות את הפרטנר דרך עיניים הקשובות לפרטים. לדוגמא, להקשיב לקצב של הפרטנר, דרך מעקב אחר הנשימה שלו, ולהתאים את המגע. היכולת להצטרף היא מתנה גדולה המאפשרת ללמוד להיות יחד מבלי לוותר על עצמנו. יכולת זו מאפשרת לנו ללמוד, לתמוך ולוותר על הרצון לשנות את הפרטנר. היא גם נותנת לנו דרך ללמוד להיות עם הרבה אנשים שונים. כיוון שאנחנו קשובים, אנחנו מבינים איך להצטרף מבלי לעורר “גלים”.

בשיעורים בסטודיו אני משווה פעמים רבות בין אמנות האימפרוביזציה ובין גלישת גלים: אנחנו לא נדרשים להמציא דבר, אלא להיות  קשובים לים הגדול, ולהיות מוכנים על הגלשן. לא דרוכים מדי ולא ישנוניים מדי, כדי שברגע הנכון נקום על הרגליים, ונגלוש על הגל המתאים. אז הגלישה היא מהנה ונעשית במינימום מאמץ כיוון שהגל לוקח אותי.

אני מזמינה גם אתכם להצטרף לקהילת ה”גולשים” שלנו בPLAY, אנשים הלומדים להקשיב ולראות, להרגיש ולחוות, ובעיקר ליהנות.

לרקוד אימפרוביזציה בקבוצה מאפשר לנו להרגיש שאפשר להיות ביחד. האפשרות לתקשר בתדר יצירתי אחד, לנוע ממקום שיש בו זרימה של נתינה וקבלה, נותנת לכל משתתף לחוות את הדרך להיות ביחד מבלי לאבד את עצמי לטובת הכלל.

האימון על היכולת לרקוד ביחד פותחת ערוץ תקשורת חדש לכולנו.

כולם אוהבים להיות להרגיש שאנחנו בתוך סביבה שיש בה אפשרות לדבר, לתקשר, להרגיש בכנות ובביטחון. אלא שפעמיים רבות החוויה של היחד יכולה להיות על חשבון היחיד, או להיות ממקום של מאמץ יתר להתאים את עצמי לאחרים. לעיתים המפגש מאפשר להיות יחד רק על פני השטח מבלי לתת לכל אחד להיות כנה כמו שהוא.

הדרך של האימפרוביזציה בקבוצה מציעה  לנו דרך חדשה לתקשר.

כולם נוכחים, כולם שווים באפשרות להשפיע, כולם יכולים פעם להוביל ופעם לתמוך באחר שמוביל. להיות בתוך עולם אחד בתדר אחד ולהרגיש שיש לי יכולת להשפיע ולהיות מושפע בו זמנית. להתאמן על היכולת שלי באמת להקשיב ולהיות קשוב לאחרים ולהרגיש כמה נעים שאחרים באמת מקשיבים לי. לא מתוך הקטנה של כל אחד או מדרישה שכולם יהיו דומים, אלא מהמקום שמתחבר לתדר אחד משותף ומשם יש אפשרות לצאת למסע משותף.

החוויה הזו מחזקת את התחושה שאנחנו יכולים ללמוד להיות ביחד ולא על חשבון האחר. שאין צורך שרק אחד תמיד יוביל אלא שהובלה יכולה להתחלף. אנחנו באמת יכולים לחיות בתוך שיתוף פעולה שנותן לכל אחד יותר. ולכולם יש מקום.

המסע פתוח לכל מה שיקרה לנו יחד; לעיתים ריקוד מלא אנרגיה, לעיתים עולה רגש חזק או סיפור, הריקוד יכול לקבל נופך דרמטי או משחקי,  ולעיתים באותו ריקוד תתחלף האווירה מספר פעמים. הכל יכול לקרות בדרך. גם האפשרות שהתקשורת לא תהיה פשוטה ונמשיך לדבר בחלל אחד כמה שפות שונות.

התנאי הבסיסי לפתיחת אפשרות כזאת של יחד הוא שכולם ערניים (בסטודיו קראנו לזה לפתוח את המוזיאון), וכולם פתוחים למרחב. להרגיש שאנחנו חיים באותו עולם ומכוונים להתחבר על תדר מסוים.

מה זה שח-מט?

בסטודיו אנחנו מתאמנים על עבודת הקבוצה דרך תרגיל הנקרא "שח מט".

זה אימון בסיסי וחשוב על מנת להתאמן על תקשורת פתוחה. בדומה לרקדני קלאסי המתאמנים על הבר, כך אנחנו מתחלים את האימון שלנו.

איך זה נראה?

בהתחלה עומדים במרחב המשותף, כל אחד מרגיש את המיקום שלו ביחס לחלל וביחס לאנשים האחרים העומדים בחלל יחד איתו.

ההתחלה שקטה ומאפשרת לכל אחד להתחבר אל עצמו דרך הקשבה פעילה לגוף.

לאחר מכן יש פתיחה אל החלל דרך הראייה, באמצעות העיניים.

הראייה משתנה מראייה מרחבית שקולטת את כל הסביבה, לראייה עם פוקוס המאפשרת להסתכל על כל אחד בקבוצה.

עוד לפני שנעשה צעד, לפני שה"משחק" מתחיל ,כולם מכוונים את עצמם פנימה והחוצה. בדומה לנגנים אנחנו מכוונים את "הכלים" שלנו לפני שמתחילים לנגן.

חוקי המשחק פשוטים ומורכבים בו זמנית; המשחק עוסק בבהירות לגבי הבחירות של כל אחד מהמשתתפים.

הבחירות הן לגבי המרחב והזמן, כל אחד מחליט לגבי התקדמותו הוא יכול להחליט רק על עצמו:

• לאן הוא בוחר ללכת?
• באיזה מהירות הוא בוחר לעשות את זה?
• מתי הוא עוצר?
• מה החזית בה הוא עומד?
• ושוב השאלה מתי הוא יתחיל ללכת ולאן....

כל אחד עסוק בבחירות שלו, אך נותר פתוח להקשיב ל"שחקנים" הנוספים על המגרש המשותף ולבחירות שלהם.

רובד נוסף המעסיק את המשתתפים הוא מה מניע אותנו לעשות את הבחירה שלנו?

• התייחסות שלנו לחלל ולמרחב (אני הולך לפינה או למרכז החדר...)
• התייחסות לאנשים (אני מתקרב אל מישהו או דווקא מתרחק ממנו...)
• התייחסות למבנה הכללי בחלל המכיל את החדר והאנשים (אני הולך למקום פחות צפוף או למקום בו כולם עומדים קרוב).

במילים אחרות, לכל אחד ניתנת האפשרות לעשות בחירות לגבי הקומפוזיציה המופשטת והאנושית שנוצרת בחלל בו זמנית.

כולם שווים ביכולת ההשפעה שלהם על המתרחש ויש לקחת את כולם בחשבון. במשחק הזה אינו  תחרות, אין מנצחים או מפסידים, כולם שווים. מספיק שיש אחד בקבוצה שהוא אינו קשוב או לא פתוח להצעות ולמה שקורה בחלל, וכל חברי הקבוצה, גם אם הם מאוד מכוונים, ירגישו זאת ויאלצו לקחת את זה בחשבון וכנראה לעבוד קשה יותר.

השלב אליו התרגול מתפתח עוסק בסוגים השונים של תקשורת:

מתי אני מצטרף להצעה שקיימת בחלל ומחזק אותה, לדוגמא שני אנשים עומדים זה לצד זה, אני עומד לצידם וכך נוצרה שורה.

מתי אני בוחר להציע דבר חדש, לדוגמא: רוב הקבוצה עובדת במרכז בחדר, אני פונה לאחת מפינות החדר, וכך מזכיר לכולם שהחלל גדול יותר.

רק לאחר ששלב הכוונון ממוצה (זה יכול לקחת שעה, כמה דקות או אפילו שנייה), ניתן להמשיך לשלה הבא וזה הנבנה כמעט מעצמו:

מתחילה להיווצר יצירה משותפת.

עד כה התנועות היו בעיקר הליכות ועצירות כעת מתווספות תנועות גוף נוספות מורכבות יותר. נוצרת שפה משותפת לקבוצה שהיא ייחודית לה, החוקים שלה ברורים לכולם והם יכולים לפתח את השפה שלהם ביחד.

מכאן הכול פתוח.

ישנם רבדים רבים בתרגול ה"שח מט": התנועתי, האמנותי, הרגשי והתקשרותי.

הדבר המשמעותי הוא שככל שמתרגלים יותר, נפתח בנו סוג חדש של הקשבה, שאינה בהכרח עוברת דרך הראש אלא היא בהוויה שלנו: אנחנו פחות חושבים ויותר חשים מה נכון לעשות.

מה נדרש מאיתנו על מנת לאפשר תרגול נכון?

• להיות מחובר פנימה והחוצה ,לנוע רק כשיש תחושה חזקה של חיבור שכזה .
• להרגיש את כל חברי הקבוצה.
• לחפש רגע של הסכמה של יחד.
• להתחיל פשוט.
• להמשיך פשוט
• להיות פשוטים בגוף, בראש וברגש.
• להיות בהירים עם הבחירות .
• להציע דברים בלי פחד.
• להציע ובו זמנית לדעת לוותר.
• להישאר עם הטעם האישי האמנותי שלנו על איך זה אמור להיות, אבל לבדוק כל הזמן מה קורה בין הפנטזיה.
• ברגע שיש אי בהירות בקבוצה - להביא בהירות בעצמנו.
• כולם שווים, כל הצעה צריכה לקחת בחשבון את כולם, לא מפספסים אף אחד.
• לאפשר להקשבה עמוקה להיות, ובו זמנית לזכור את הקלות.
• להסכים להישאר בדברים שעולים ולתת להם להביא לנו את התנועה, הצעד והמהלך הבאים.
• כשיש כבדות להביא את הקל.
• לעיתים יש צורך לחזור להתחלה ולהיות שוב, הכי פשוטים.

ושוב, מכאן הכל פתוח...