כשהבן שלי היה קטן, הוא ידע שבבית עדיף לא להגיד את המשפט: "משעמם לי".
הוא ידע זאת מכיוון שבכל פעם שהוא אמר את המשפט, הייתי נעצרת, ניגשת אליו ושואלת: "באמת משעמם לך?" ,
"כן" ענה בני הקטן, "טוב, אז בוא נשתעמם ביחד".
היינו מתישבים אחד לצד השני ונכנסים עמוק לשעמום.
האמת, שכילדה ועד גילי היום, מעולם לא חוויתי באמת מה זה שעמום.
זאת אומרת עברתי רגעים בהם ישבתי בכיתה עם מורה שבעצמו השתעמם ונאלצתי להקשיב לו.
אבל גם אז תמיד הייתי ממציאה לי מה לעשות:
הייתי מדמיינת מסעות למקומות שונים, או מקשיבה לקצב הדיבור של המורה או ממציאה לי רעיונות מה אני אעשה כשאהיה גדולה …
לכן, שעמום כזה שממית, מעייף וקוטל כל אפשרות למשהו חדש להגיע, זו לא חוויה שאני מכירה.
ואולי זו היתה אחת הסיבות שהובילה אותי בסקרנות לנסות ולחוות עם הבן שלי מה זה כן להשתעמם.
באותם רגעים שישבנו יחד, לרוב על השטיח בסלון, היו רגעים מתוקים שתמיד הפכו למשהו אחר לגמרי משעמום. להמשיך לקרוא
משעמם לי….
להגיב
