למעשה רק חזרנו מיוון לפני כמה ימים, אני מתעוררת ועוד מחפשת בעיני את הים מול העיניים.
שם, באי פארוס, עם קומי אני מיד יוצאת למרפסת הקטנה של החדר שלי לראות את הים.
אני רק עומדת ומסתכלת לאורך זמן….
כל נסיעה ליוון מביאה איתה סוג חדש של חוויה ולמידה.
השנה הלמידה על המילה ציפיות היא זו שנשארת איתי גם כאן בשובי לארץ.
הצפייה למה יקרה או לא יקרה..

השנה חן הודיעה שמגיעה קבוצה של נשים מבוגרות יחסית, 4 נשים בגילאי 60 פלוס ו70 פלוס לסדנת ריקוד של 5 ימים.!!
כששמעתי הגל הראשון של התגובה היה :"מה יהיה ?", מה זה אומר על הסדנה, על הקצב בו נוכל להתקדם, על השיעורים שתכננו בחוץ: בחוף הים, בין רחובות העיר, טיול למגדלור ועוד …
בסדנאות בעבר, אנשים צעירים הרבה יותר בסדנה של 5 ימים בהם רוקדים הרבה שעות מדי יום.
וכך התחלנו את הסדנה, נשים וגברים מגילאים 20 פלוס ועד 70 פלוס, הסכמתי שאולי הקצב שלי ישתנה, וגם הזכרתי לעצמי שבסטודיו כשאני מלמדת אני מרגישה מה נכון ומה אפשרי. באימפרוביזציה, אולי בניגוד לטכניקות ריקוד אחרות, הגיל או היכולות הפיזיות הן באמת פחות משמעותיות עבור הלמידה.
מה שכן משמעותי הוא ההסכמה. הסכמה לשינוי, הסכמה לעבור תהליך שאינו רק דרך הראש, אלא להכיר את האפשרות של חקירה ולמידה דרך הגוף.
בכל תחילת סדנה אני תמיד אומרת שאם מתעייפים, פיזית או מנטאלית, עדיין יש להגיע לכל המפגשים, אבל יש אפשרות גם לשבת ולהסתכל מהצד.
גם הפעם אמרתי כך בתחילת הסדנה, וחזרתי והדגשתי כי הלמידה ממשיכה, אם נשארים קשובים, וגם בישיבה אפשר ללמוד המון מהתסכלות.
ואכן חווית הלמידה של כולנו רק הלכה והתחזקה מיום ליום, וקבוצת הנשים בנות ה 60 וה 70 פלוס עשות לכולנו בית ספר….
ושלא תחשבו שלא רקדנו:
בכל יום יש לנו 3 מפגשים, אנחנו רוקדים כ7 שעות בכל יום.
בנות ה70 לא רק שלא החסירו אף שיעור, הן היו אלו שקפצו ראשונות למים בסשן בים, למרות העננים והרוח הקרירה.
והן טפסו על גגות בתים בעיר לפקס בה רקדנו ברחובות (עיר בהרים של האי).
והן היו בכל המפגשים, וגם רקדו במסיבות שקיימנו בערבים..
כך שוב קבלתי תזכורת על העבודה עם המילה ציפיות,
למה מצפים מול מה שקורה במציאות.
ושוב אני חוזרת עם הלמידה שלי לעקרונות האימפרוביזציה.

הצפיות מכתיבות לנו את האופן בו אנחנו נפגשים עם עצמנו או עם אחרים ברגע ההווה, לכולנו יש צפייה לפני שיעור ,סדנה או כול יום נוסף בחיינו.
באימפרוביזציה אנחנו מדברים על הורדת הצפיות והחלפת המילה צפייה בכוונה או התכווננות.
במילה צפייה עבורי יש שתי אפשרויות:
– שהצפייה תתממש ואז אני אשמח, או שאהיה מאוכזבת.
– שהצפייה לא תתממש ואז שוב או שאהיה שמחה או מאוכזבת.
לרוב המילה צפייה מכילה בתוכה תקווה, אנחנו לרוב מצפים לדברים טובים שיקרו ולכן אם הם לא קורים אנחנו מאוכזבים. המילה צפייה לרוב מחזיקה את העתיד עם תמונה די ברורה למה אנחנו רוצים שיקרה.
לעומת זאת, המילה כוונה מזמינה אותנו לדיאלוג יותר פנימי ועמוק עם אותן תמונות של העתיד. במקום להגיד אני רוצה כך או אחרת המילה התכוונות מובילה להזמין איכויות שהיינו רוצים שיהיו ולא רק איזה תוצאה צריכה להיות שם.
וכך אנחנו יכולים להתכוונן לאיכויות, ובמקביל להגיע לזמן ההווה יותר פתוחים, לראות מה באמת קרה ברגע ההווה, מה החוויה כעת.
כך שאם נחזור אלי לפני הסדנה, הגיל של המשתתפות יצרה אצלי צפייה שהנשים תהיינה כך או אחרת, מה שיכול לקרות בהרבה מקרים אבל לא תמיד..
לכן החזרה לעקרונות משאירה אותנו יותר פתוחים, לקבל את מה שבאמת קורה ברגע העכשיו.
למשל האיכות שאני תמיד מזמנת לסטודיו ולעבודה היא שתהייה למידה שיש בה סקרנות וסבלנות, יכולת להעמיק עם יכולת להיות קלילים ובמיוחד ההסכמה לשינוי, להיפגש עם עצמנו ועם אחרים בכל פעם במקום חדש ככל שניתן, לשחרר את העבר ולא לבנות עוד את העתיד.
רגע ההווה תמיד תלוי על חוט דק ועדין..
ואכן כך קרה הסדנה, כל אותן איכויות הופיעו והתקיימו..
וכעת אני יושבת ומכוונת עת עצמי לשנה החדשה , לתוכניות הרבות שאני יוצרת לקבוצות החדשות והוותיקות, לתלמידים הוותיקים והחדשים שיבואו, ואני מזכירה לעצמי ולכל מי שרוצה שזה טוב, ולא רק בתחילת שנה.
אלא בתחילת כל בוקר, יום, שבוע חודש.. לפני כל פגישה בערב עם בן הזוג שלי או לפני שהבן שלי מתעורר בבוקר – להתחיל כל בוקר מחדש.
עם פחות צפייה והרבה כוונה….