אני יושבת בדירה בפרייבורג, בוקר אחרון לפני המסע חזרה הביתה. יושבת וחושבת לי, מהרהרת כמו שאנחנו אוהבים להגיד בסטודיו.
מהרהרת על הרווח שבין סיום והתחלה החדשה, הרגע שבין לבין.. רגע אחרי.. או רגע לפני..
ברכבת התחתית באירופה, מופיע המשפט MIND THE GAP, הזמנה לשים לב לרווח.
אוגוסט היה עבורי מעט כזה.
חודש של רווח, בין סיום השנה שהיה בה כל כך הרבה, ולפני התחלה של שנה חדשה.
זה גם מרגש וגם מבלבל בו זמנית.
אני מתבוננת מפה על השנה שהיתה, על הסיום שלה.
סיום השנה הוא מהלך של כמה שיעורים, שיש בו גם ריקוד, הרבה חזרה על דברים שעשינו במהלך השנה, זמן להיות, לעכל, וגם זמן לשיחה עם התלמידים והקבוצות, להתבונן ולשתף כל אחד על המהלך שלו בסטודיו.
נזכרתי ברגע שהיה עם אחת הקבוצות: בעודנו מתארגנים במעגל על מנת לשתף, אחת המשתתפות אמרה לי: "אני שונאת סיומים ופרידות".
חשבתי על כך שמרביתנו אוהבים התחלות. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים במפגשים והכרויות, בראש השנה בתחילת פרויקטים חדשים, ועוד.
ואילו לסיים, אלא אם מחייבים אותנו, אנחנו פחות אוהבים או מוכנים להיות בתהליך.
כאשת אימפרוביזציה אני מכירה היטב את ההתחלות, את החוויה שיש ברגע ההמצאה, התרגשות של גילוי והתחדשות. וכמה כוחות של סבלנות דורש סיום של תהליך, על מנת שסיום יעשה בתהליך ולא במכה אחת.
כמורה, אחד האתגרים שלי הוא לכוון אנשים לשים לב לסופים.
כל תלמיד אצלי בסטודיו שמע לא מעט פעמים את המשפט "לכוון למצוא סוף", בין אם רוקדים לבד או בדואט. מה זה אומר איך לא לסיים ריקוד רק כשהמוסיקה נגמרת או כשמתעייפים? מה זה למצוא סיום בגוף? למה כעת לסיים בתנועה הזו ולא בתנועה אחרת? ולמה דווקא כעת?
התהליך למציאת התשובה תמיד מתחיל אצלנו בגוף, ומהקטן לגדול.
האם אנחנו יכולים לגלות את הסופים הקטנים, כמו גל קטן בים שמתחיל, מגיע לשיאו ואז מסתיים? גם בריקוד יש את הגלים הקטנים שמתחברים לריקוד אחד שהוא הגל הגדול. בדומה לסיפור המורכב ממשפטים, פסקאות ופרקים. חלק מהטכניקה לזהות סיום משפט או ריקוד הוא דרך הקשבה לנשימה שלנו, חלק הוא בתשומת לב לפיתוח של נושא תנועתי או סיפורי לשיא, לדוגמא הריקוד של הידיים גדל לתנועה בכל הסטודיו, ואחרי שיא יבוא בהדרגה סיום של הנושא. יש עוד הרבה דרכים, אלו רק חלק מהכלים ללמוד להקשיב לסיומים של גל. זה חשוב להקשיב לסיומים הקטנים והגדולים, לזהות אותם ולהסכים להיות איתם, לתת להם מקום. בסטודיו – בריקוד, ובחיים – בתקופות חיים, במערכות יחסים.
בבודהיזם, חווית המוות נוכחת מיום שהילד נולד. כששמעתי את זה לראשונה עוד בהיותי בת עשרים, זה נשמע לי מעט מוגזם. אבל לאורך השנים הבנתי וחוויתי כמה חוכמה יש ביכולת לחיות לא בצל המוות שהוא סיום ברור, אלא עם חווית הסיום וכך לחזק את חווית החיים הרגע.
אני חושבת על השנה הזו שהיתה בPLAY , היו בה עבורי הרבה התחלות חדשות לצד המשכיות של דברים שקיימים:
פתיחת קורס מורים יחד עם מרכז גוף נפש שהיא התחלה חשובה עבורנו,
התחלה של סדנאות כלי אימפרוביזציה ותנועה למטפלים,
הוראה בגעתון בסדנה לרקדנים,
המשך הפעילות של ראבעה ושלי עם קבוצת "גשרים",
חן שהתחילה ללמד בבית ספר יסודי מיינדפולנס,
עבודה של אודי ושלי ביחד עם סמדר תדמור, של להביא את עבודת הגוף לחברות היי טק,
המשך הניהול של פרויקט "רקדן בקהילה" מטעם משרד התרבות,
המעבר שלנו והחיים במושב.
ואלו רק הכותרות… מאחורי כל משפט כאן היו חיים שלמים, מפגשים עם אנשים בעוצמות שונות, רגעים קטנים וגדולים של אתגרים לצד הצלחות ורגעי סיפוק, הרבה מאוד מחשבות, הרבה שעות בנסיעות בארץ במכונית, המון שעות של סטודיו, שעות רבות שישבנו, עם הצוות, חן ואודי, וזמן שלי לבד, לחשוב איך ומה עושים, ואיך משתכללים.
אז ברווח הזה בחודש אוגוסט, ברווח הזה ואפילו ביום הזה שהוא יום של מעבר בין כאן לחזרה לארץ, הרווח הזה שעוד רגע מגיע ספטמבר שהוא מלא בהתחלות,
ברווח הזה אני רוצה להודות לכל מי שהיה חלק מהמסע המדהים שלי השנה, להרבה מפגשים חדשים ומרגשים שהיו לי בסטודיו ומחוץ לו.
לאנשים והתלמידים שעברנו ביחד אתגרים לא קטנים, וכן היו גם הרבה אי דיוקים וטעויות (אם יש כאלה),
ולהודות לשותפתי וחברתי חן, שביחד אנחנו כעת שש שנים, ועוברות לשלבים נוספים ואחרים בתהליך שלנו, ביחד ולחוד.
ורגע לפני שאני יודעת מה במדויק התוכניות לשנה הבאה, לפני שאני יודעת מה בדיוק אני מבקשת לעצמי, אני מרשה לעצמי להיות עוד ברווח הזה, ולאפשר להתחלות חדשות להגיע בזמן הנכון.