בחיים האלו היו לי מערכות יחסים עם בני זוג שונים,
רובם ממדינות שונות ומגוונות. אבא שלי אמר לי פעם שיש לי דרך מיוחדת ללמוד על תרבויות שונות בעולם….
לפני שלוש שנים ואחרי פעם שנייה שהתגרשתי, התחלתי להיפגש עם אבישי.
שנינו בני ארבעים פלוס, שנינו גרושים עם ילדים.
נפגשנו לפגישה ראשונה, פגישה כזאת של הכרות בקפה. זה היה הכי מוזר, הכי לא שייך לחיים שלי, ובכל זאת הכמיהה לקשר ולמצוא שוב זוגיות, הוציאה אותי מהבית גם בשעות הלילה כשהייתי מאוד עייפה.
תהיתי לעצמי איך זה קרה שבגיל כזה אני חוזרת לשלב הדייטים, כי קודם פשוט הכרתי את בני הזוג שלי, זה פשוט קרה, דרך הריקוד, דרך הנסיעות הרבות בעולם, ההופעות והסדנאות, כל הזמן הייתי בחברת אנשים.
מעולם לא יצאתי בעבר לדייט, והחיים הזמינו לי אתגר חדש לצאת לדייט.
חברים טובים באו לעשות בייביסיטר על בני, ואני התעכבתי עם נעילת הנעליים, לא רציתי לצאת ואולי רציתי אך פחדתי.
ובאותו רגע, בעודי מחליפה שוב נעליים(כי מה הכי יתאים – מראה יותר פשוט או נעל עם עקב?),
החלטתי שעצם היציאה כעת מהדלת אל הלא נודע, היא ההצלחה, כי אני מאתגרת את עצמי למשהו חדש,

וכל מה שיהיה אחר כך הוא בונוס. כל מה שיקרה הוא ממש בסדר מבחינתי, גם אם יהיה לי נעים לרגעים ספורים בלבד, או שלאחר ערב זה אבישי ואני לא ניפגש עוד. אמרתי בליבי "כן", משהו קצת נרגע, ויצאתי אל המכונית שם חיכה לי אבישי.
עם הכניסה למכונית, הרגשתי שהכל בסדר. נשמתי, כי כבר חוויתי הצלחה: הסכמתי לצאת מהגבול המוכר והבטוח שלי אל מקום לא ידוע, והרגע הראשון כבר היה ממש בסדר.
המפגש היה מוצלח ואחריו היו עוד הרבה.
בכל מפגשים בתחילת דרכנו אמרתי לעצמי את אותו המשפט: "אם הערב יהיה המפגש האחרון זה ממש בסדר, כי את יוצאת מאזור הנוחות שלך, וכל עוד אני בעשייה שלי, אז אני רק לומדת וצומחת וזו חוויה טובה.
האפשרות הזו להסתכל על הרגע הנוכחי ולבדוק מה יתן לי תחושה טובה, מגיע אלי מתוך התרגול בסטודיו של אימפרוביזציה וקונטקט: שנים של אימון על נוכחות ברגע ושאלה תמידית של מה כן מתאפשר עכשיו.
כשיש אתגר גדול, כזה שיכול לשתק אותי, איך אני מפרקת אותו לאתגרים קטנים, ואז פשוט מתחילה לעשות משהו שכן מתאפשר עכשיו.
זה עיקרון מרכזי בטכניקת האימפרוביזציה: לחפש מה כן מתאפשר כעת, מה נכון עבורי עכשיו, ואיך אני מחפשת את ה"כן" בתוכי.
הריקוד בכלל, והאימפרוביזציה והקונטקט בפרט, הוא כלי של תקשרות. עבורי, תחילת הדרך בלמידת האימפרוביזציה היא ללמוד לנוע עם עצמי, להיפגש עם עצמי ואז ללמוד איך נפגשים עם פרטנרים שונים.
זה בהחלט אתגר: איך אני ממשיכה להקשיב לעצמי מבלי לאבד את הפרטנר, או להפך, איך אני מקשיבה לפרטנר ולא מאבדת את הקשבה לעצמי. זה אתגר בחיים כמו גם בריקוד. כמו גם איך להרגיש שבכל מפגש עם פרטנר, יש אתגר שונה, יופי אחר לפגוש.
הדרך להתאמן על כך היא להיות בנוכחות בכל רגע בריקוד, להיות בתשומת לב לפרטים קטנים, לגוף, לנשימה, לחלל, לקצב ועוד.כך עשיתי גם כאן בדייטים, הסתכלתי עליהם כאל ריקוד, דואט. במקום להסתכל על הדייט כהתחלה של דרך חדשה, עם שאלות של מה יהיה, ולהתמודד עם המתח שיש במפגשים הראשונים, פרקתי את הזמן לחלקים קטנים: רק לצאת ולהיכנס למכונית, להיות את זמן המפגש בנוכחות כאן ועכשיו. לא להכביד עם הרגלים מהעבר, ומבלי לפזר ציפיות רבות לעתיד. רק להתמקד בדייט הזה, ובכל רגע בו לחפש למה אני כן מסכימה, איך אני כן נהנית, מה כן קורה שהוא טוב עכשיו, האם אני באמת מקשיבה או עסוקה במה אני חושבת. הייתי עסוקה באפשרות להיות בנוכחות כאן ועכשיו דרך הגוף.במקום להיות עסוקה לאורך הדייט האם אבישי מתאים לי או לא, אני עסוקה באיך אני יכולה ליהנות מההליכה ביחד לאורך שדרות רוטשילד. במקום לבדוק מה אני משדרת והאם אני נראית בסדר, אני עסוקה באפשרות להתאמן עוד על הדרך בה אני מקשיבה כעת לאבישי, מה אני שומעת, כמה אני יכולה להיות עם השיחה עכשיו מבלי להיות עסוקה בהשוואות לעבר ולעתיד, רק עכשיו קיים…
התרגול הזה נתן לי יותר חופש להיות, חופש ליהנות, כי לא הייתי עסוקה האם הוא מתאים או האם אני מתאימה, ומה יהיה בהמשך, אלא רק בפגישה. דרך שימוש בהרבה תרגילים מהסטודיו שתמכו בי במפגש, מצאתי את עצמי פחות לחוצה, יותר נהנית. וכמובן כשנהנים אז אנחנו יותר רגועים, ואכן לאורך המפגשים הראשונים, היה נעים וזה אפשר לנו להיפגש שוב ולהכיר.
התרגול של הורדת ציפיות והשקטה של קולות מהעבר שמביאים הרבה השוואה ושיפוטיות, טובה לא רק בדייט, אלא בכל מפגש ראשון שיש לנו, עם קולגה או בוס חדש בעבודה, עם שכן חדש שעבר לגור בבניין שלנו .זו הזדמנות להתאמן על להיות בנוכחות עם מה שיש.
האתגר להמשיך להקשיב לעצמי גם במפגש עם משהו אחר הוא אתגר שקיים לכולנו.
איך במפגש אני לא מאבדת את ההקשבה לעצמי ורק מנסה להיות בסדר למצוא חן במחיר של להיות מרוקנת ועייפה מהמפגשים, או מצד השני נשארת מאוד שמורה, סגורה, מוגנת אבל גם לא ממש מאפשרת למפגש להתקיים, לפרטנר באמת להכיר אותי ואני אותו.
איך בדייט או במפגש הבא שלי, אני בוחרת משימה אחת קטנה שנותנת לנו עוגן, במה מתמקדים עכשיו, איך אני מוצאת מה כן עובד ומה כן אפשרי, ומה יהיה עבורנו הצלחה …