השנה התחלתי ללמד מסגרת חדשה של הכשרת מנחים באימפרוביזציה.
אחת המשתתפות שאלה אותי שאלה קטנה שעוררה אותי למחשבה ארוכה …
השאלה היתה: "מה הכי קשה בהוראת אנשים מתחילים?"
כיוון שהשאלה הפתיעה אותי, עניתי מיד: ציניות וביקורתיות הם המעכבים הגדולים בתחילת התהליך.
השאלה שלחה אותי לחשוב על הצד השני,
מה הדבר שיתמוך הכי הרבה בהסכמה לרקוד ולעבור שינוי דרך הריקוד?
מתוך הסתכלות לאורך שנים, אני יכולה בוודאות להגיד שאלו לא היכולות הפיזיות של האדם, לא הגיל, לא הרקע המקצועי או התרבותי. אלו הם לא הגורמים שמשפיעים על האפשרות למישהו להסכים לצלול אל החדש.
אם כן, מה מאפשר לאנשים להסכים לעבור תהליך?
התשובה עלתה לי בימים האחרונים: ההסכמה להיות פגיע.
כן, ההסכמה להיות חשופים להתקדם מבלי לדעת לאן, ללכת בדרך מבלי שיש הבטחות לתוצאה שתהיה, היא זו שמאפשרת את התהליך.
התשובה שהגיעה אלי התחזקה בהרצאה ששמעתי מפי החוקרתBrene’ Brown באתר האהוב עלי TED .
הרצאה בשם "הכוח שיש באפשרות להיות פגיע".
בראון משתפת במחקר מרתק שלה לאורך כמה שנים שכלל עשרות אלפי אנשים, בו היא חיפשה דרך למדוד מה מאפשר לאנשים להיות בקשרים עם אנשים.
בראון הבחינה בין אנשים שהרגישו שייכות ותחושה של קשר בחייהם, לעומת אלו שחיו במאבק מתמיד על התחושה הזו.
בקבוצה של אלו שהרגישו ראויים ומסוגלים לקשרים היא גילתה את הדברים הבאים כמשותפים:
1. אומץ לב, courage – מקור המילה בלטינית הוא האומץ לספר את הסיפור שלך בלב שלם.
2. נדיבות כלפי עצמך ואחר כך לאחרים.
3. ההסכמה להשתנות לטובת הקשר, לשחרר את מה שאני חושב עבור מה נכון עבור הקשר.
4. פגיעות ובושה– להסכים ולהבין שללא ההסכמה להיות פגיע ולהיחשף אין אפשרות לבנות את הקשר.
הפגיעות מאפשרת לנו לגעת באי ודאות, בושה ופחד, ומחזקת את האפשרות לחוות שמחה, יצירה תחושת שייכות ואהבה, ולכן היא רכיב מרכזי.
בראון שמה דגש על רגש הפגיעות במיוחד מכיוון שבחברה שלנו במערב, אנחנו בד"כ נמנעים מלחוש רגשות שליליים, וכשהם מגיעים רובנו משקיעים מאמץ רב בהשקטה של אותם רגשות על ידי התמכרויות שונות כמו עבודה מרובה, אכילת יתר, אלכוהול, סמים ועוד.
אחוזי הדיכאון בארה"ב מעולם לא היו כה גבוהים כמו בשנים האחרונות ואין פלא. כשאנחנו סוגרים בכוח את האפשרות להיפגש עם רגשות שהם פחות נעימים לנו, כמו :מבוכה, בושה, פחד ועצבות, אנחנו סוגרים גם את האפשרות לגעת באותם רגשות חיוביים כמו שמחה, יצירתיות, תשוקה ושייכות.
כל אלה לפי בראון מאפשרים לאנשים להיות בקשרים טובים ולאורך שנים.
העבודה בסטודיו מזמינה אותנו להיות בקשר עם עצמנו ועם מי שאיתנו.
כשאנחנו נכנסים עם הסכמה להיפגש עם עצמנו ואחרים באומץ לב, בנדיבות, עם הסכמה לשחרר את מה שאנחנו חושבים על עצמנו, הדרך אל החיבור מתאפשרת בקלות יותר ולאורך זמן.
בחזרה לסטודיו..
לפני כמה ימים באחד מהשיעורים של קורס מתחילים, רקדנו בדואט. אחד המשתתפים, הפסיק פתאום באמצע את הריקוד המשותף.
כשנגשתי אליו הוא שיתף שהוא נבוך לרקוד כשמישהו מסתכל עליו.
הוא הפסיק למרות שהוא ממש רוצה לרקוד, ולא רק לבד. הוא הפסיק פשוט כי הוא לא ידע מה עושים כשעולה מבוכה?
כמה פעמים אנחנו נמנעים מלפגוש רגשות שאינם נוחים לנו?
הנוחות וההרגל לא נותנים לנו לחוות את כל טווח הרגשות שהם מגוונים, וכך אנחנו חוסמים את הרגשות הלא נוחים אך בו זמנית גם את הרגשות המשמחים.
הצעתי לבחור להמשיך לרקוד, להרגיש את המבוכה, ולהרגיש מה כן מתאפשר בגוף כשעולה מבוכה.
ראשית, כי טוב להכיר את האיכות הזו, כמו כל איכות של רגש,
שנית, כי קיימת אפשרות שיש בנו יותר מרגש אחד וניתן גם להרגיש מבוכה בו זמנית וגם לחוש דברים נוספים שהריקוד מביא עימו.
ובנוסף, כי רגש המבוכה יכול לעבור ולהשתנות לגמרי במהלך הריקוד.
רגש הוא כמו גל. הוא מגיע ונוכח בגוף, ואלא אם נצמדים אליו בכוח, הוא משתנה, ממשיך וחולף..
להסכים להיות פגיעים זה להסכים להיפגש עם כל טווח הרגשות. כשאנחנו נמנעים מלהיפגש בקצה אחד של רגשות, אנחנו מונעים מעצמנו גם את הקצה השני, אנחנו יוצרים מעין סכר שמקטין את טווח הרגשות שלנו, מקטין את טווח האפשרויות שלנו.
פעמים רבות אני מציעה לתלמידים בסטודיו לבוא לרקוד גם אם הם עייפים, עצובים או ממש לא במיטבם.
כחברה התרגלנו להציג החוצה רק את עצמנו כשאנחנו במיטבנו. המודלים שלנו הם אנשים יפים, צעירים ללא קמטים, עשירים, וחפים מטעויות. הם מודלים מושלמים של יופי והצלחה.
אחת המהפכות שהאימפרוביזציה מציעה היא האפשרות לבוא למרחב משותף שבו אפשר להיות כפי שאנחנו באותו יום, עם כל טווח הרגשות שלנו. הרבה אפשרויות חדשות יכולות להיפתח מהמפגש הזה.
זיכרו, אנחנו אנושיים, וכיצורים אנושיים אנחנו גם חלשים ופגיעים.
כאשר נסכים להיות עם מה שיש ולנוע איתו, התנועה יכולה לייצר גלים נוספים, העייפות יכולה לפנות מקום לגל של אנרגיה חדשה. כפי שאמא שלי אומרת: אפשר לבוא במצב פיתה ולצאת כמו לחמנייה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים רגע של מבוכה, חשש או אי נוחות, אל תמהרו כל כך למלא אותו במשהו אחר. תנו לרגע להיות, תסכימו להיפגש עם העצב, הכאב, אי הנוחות, על מנת שתוכלו להיפגש גם עם ההתרגשות, היצירה, השמחה והתשוקה.
לסיום ולהשראה קטע מאוד מוכר שרץ בפייסבוק זמן רב, אבל שווה לראות אותו שוב. פשוט, קצר ומעולה…

זמנו לעצמכם מפגשים שכאלה, עם עצמכם ועם אחרים, של אומץ, נדיבות והסכמה להרגיש את מה שמרגישים, מתוך אמונה שזה אפשרי.