לעיתים אני קמה בבקר ומיד עולה בי תחושה חזקה לגבי מה הולך להיות היום.
התחושה פיזית והיא עוברת בגוף. אני חשה אותה פעמים רבות דרך הנשימה, לעיתים בגרון או בבטן. התחושה חזקה והיא יכולה להתבטא לעיתים גם בחוסר שקט, מועקה או כבדות, בתחפושת של עייפות או באנרגיה רבה של עוצמה. משהו עומד לקרות היום..
מניסיוני משהו אכן יקרה. אלא שבבקר אין לי מושג מה יקרה וישנן אפשרויות רבות. התחושה אכן נכונה, אלא שהפרשנויות וההסברים לא בהכרח נכונים.
הדבר היחיד שברור הוא שיש בי תחושה חזקה ואני קשובה לה ונותנת לה מקום. בין אם היא קשה, מפחידה או משמחת ..
לאורך השנים אני רואה כמה התרחקנו מההרגשות שלנו, מלהרגיש דברים - בין אם טובים, מורכבים או קשים.
אנחנו פשוט פחות מיומנים בלהרגיש. רובנו מתורגלים יותר בלחשוב, להבין, לנתח. אפילו את הרגשות שלנו אנחנו מנסים להבין לעיתים דרך הראש.
כאני שואלת בסטודיו את התלמידים מה הם מרגישים כעת בגוף, פעמים רבות התלמידים לא יודעים לזהות באיזה רגש הם נמצאים, מה עובר עליהם כעת. הגוף מדבר אלינו כל הזמן וללא הספקה. נדרש זמן מה עד שלומדים להקשיב לו מחדש.
הגוף מוסר לנו מסרים, מציע הצעות, לעיתים מנסה להאט אותנו ולעיתים לזרז, לעיתים הוא מתחנן (כמו בזמן מחלה) ולעיתים רחוקות, כשהוא כבר ממש נעלב, הוא משתתק. זה לא קורה הרבה, אבל ברגעים קיצוניים בחיים, במקרי טראומה, יש שתיקה, ומשם יש תהליך לפתוח חזרה את הגוף, שהוא יחזור וידבר.
כשנולדנו היה זה רק הוא - הגוף שדיבר. כל תחושה עלתה בעוצמה ודרשה מיד התייחסות, והגוף נרגע רק כשהוא קיבל את ההתייחסות המתאימה.
עם הגדילה שלנו התחלנו להקשיב פחות ופחות לגוף. חלקינו כגדולים אף מתמחים ביכולות להתעלם ממנו. הגוף יכול להיות בסבל ובכאבים, ואנחנו נמשיך כאילו הכול כרגיל.
תלמידה אחת שהיא גם פרופסור לפסיכולוגיה, שיתפה אותי שעד שהיא החלה לרקוד היא חוותה את הגוף שלה מהגבות ומעלה. עם פתיחת חווית הריקוד היא גילתה שיש גוף שלם גם מתחת לגבות.
הגוף הוא הבית שלנו.
כל פעם מחדש זה מדהים אותי עד כמה אנשים חיים ללא בית בעולם, הומלסים ללא הגוף שלהם.
זה לא פשוט לחיות ברחוב או לחיות בבית שרק לעתים רחוקות באים לסדר, לנקות ולארגן אותו. יש כאלה שעזבו את ביתם, לעיתים בגיל צעיר מאוד, ואז הם חוזרים אחרי שנים רבות, פעמים רבות בעקבות מחלה. חוזרים ומגלים בית נטוש ועזוב, עם חשבונות לא מטופלים, צנרת שאינה בשימוש, ואז צריך להתחיל לשקם, לנקות ולשפץ את הבית, שהוא הגוף.
אני מזמינה את כולנו לתת זמן ומקום להקשיב לתכנים שהגוף יבחר לספר לנו.
התכנים שעולים מהגוף שונים לרוב מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מהראש, שלרוב רק יוצרים מרחק נוסף בינינו ובין תחושת הגוף. לכן, ההצעה שלי היא לאפשר לתכנים לעלות ורק להיות איתם. ללמוד להיות עם תחושה, לזהות את הגל של התחושה: מתי הוא עולה ומתי הוא עובר, לדייק את האזור בגוף בו אנחנו מרגישים ובעיקר לא להפריע לתהליך ולא מהר לפרשנות: אז מה זה אומר?
הסקרנות או הצורך שנובע מההרגל להבין את "מה זה אומר?", פעמים רבות מביא אותנו לנתח, להסביר ולסדר את החוויה במקום לרגע להיות איתה. לכן נאפשר לעצמנו זמן להיפתח ולהעלות תכנים. נקשיב למה שעולה מהגוף, למה הגוף מספר לנו, נאסוף את המידע, ורק אז נאפשר למילים שעולות מתוך הגוף לתת שם לחוויה.