כמה מחשבות על ״חושך ואור״, בכל זאת חנוכה..
כשמישהו מבקש ״אתה יכול לתת לי אור?״ אפשר באמת לעשות משהו: נוכל להדליק לו גפרור, להעביר לו מצית, להדליק פנס..
אבל אם מישהו יבקש ״אתה יכול לתת לי קצת חושך?״, אין לנו מה לתת לו, אין מה באמת להעביר.
שמעתי לא מזמן בתכנית רדיו מורה שדיבר על תורת הקבלה, בה במקום לדבר על אור מול חושך, מדברים על האור והעדר של האור. זאת כדי להזכיר לנו שבכל רגע אנחנו לא יודעים מה הוא הרע ומה הטוב עבורנו. אנחנו יכולים להרגיש מה כעת עושה לנו טוב או רע, מה נעים או לא נעים, אבל בהקשר הכללי לא נוכל לדעת. לעיתים ארוע קשה ומורכב הופך לארוע מכונן שבונה אותנו להמשך חיינו.
הסיבה הנוספת לדבר על אור והעדר של אור, היא כדי לעזור לנו להוריד ולו במעט את הדרמה שאנחנו מייצרים סביב ה"חושך", שבו יש גם סבל וכאב.
אחד הדברים שמעסיקים אותי כל חיי היא היכולת לחיות בנוכחות מלאה.
לאחרונה אני מחפשת יותר ויותר איך מביאים נוכחות גם ברגעי ״חושך״ שעולים בי. זאת אומרת, איך אני נשארת בנוכחות מלאה, מבלי "לטאטא" את הכאב מתחת לשטיח ומבלי להוסיף עוד דרמה, סבל וכאב על החושך שעוטף אותי?
ברגעים שאני כן מצליחה להיות עם החושך, הוא באמת הופך להיות העדר האור.
למה הכוונה?
כשאני מסכימה להיות באותם מקומות מבלי לכעוס על עצמי מדי, או להבהל מדי,
ברגעים כאלה לא בהכרח מיד מגיע ״אור״, אבל כן מגיעים רגעי רגיעה ושקט. ואז, מתוך השקט, יכולה לאט לצמוח איכות רכה, שמרככת אותי מעט ואז האור יכול לבקוע שוב, והפעם ממקום אחר.
לא רק להביא את האור חזרה, את זה אני יודעת היטב, אלא לאפשר לאור להגיע מתוך הסכמה.
אני יודעת שאלו מילים גדולות ורחבות כאלה, שאפשר לשחות בהן וללכת גם לאיבוד פילוסופי. אבל יש פה גם הצעה פרקטית.
אז ההזמנה לשבוע חנוכה, היא להרגיש את רגעי האור ואת הרגעים בהם משהו "מסתיר" לרגעים את האור, ולהסכים להיות עם מה שיש ברגע, עם כל מה שיש בו, לא מתוך ויתור אלא מתוך נוכחות מלאה.