כשאביב, הבן שלי, היה קטן, היינו הולכים לשעת סיפור בספרייה בשכונה. בקומה האחרונה נאספו מליון וחצי ילדים מרמת גן, לשעת סיפור עם מספר סיפורים, שהאמת, לא היה כזה מוצלח .. אבל היה שם חם בחורף וקריר בימי הקיץ, הודות לתפקוד של מזגן מצוין והאולם של הספרייה היה תמיד מלא זאטוטים.
כפי שאמרתי, המספר לא היה מדהים, אבל הייתה לו פתיחה מעולה לכל מפגש, הוא תמיד שאל :"מי כאן?" והילדים הרימו אצבעות ואמרו :"אני" ואז הוא שאל: "מי עדיין לא כאן?" הייתה שתיקה, אבל תמיד היו כמה קטנים שהצביעו ואז הוא היה אומר להם:"אז תגיעו, אני רוצה להתחיל את הסיפור!" והם חייכו, הבינו על מה הוא מדבר והסיפור התחיל..

כולנו חווים רגעים שיש בהם פיצול – רגעים בהם אנחנו נמצאים פיזית במקום אחד ובו זמנית אנחנו חושבים ועסוקים בדברים אחרים.
השאלה היא 'האם אני באמת כאן, נוכחת ברגע הזה, או האם אני כאן, אבל חושבת על המשימות שיש לי לעשות?' או 'האם אני יושבת עם חבר ותוך כדי הקשבה לדבריו, אני חושבת כבר על התשובה שאענה לו?'.
בכל אותם רגעים בהם אנחנו באי בהירות, אנחנו בעצם באי נוכחות.
כשאנחנו לא נוכחים, אנחנו מאבדים מכוחנו להיות קשובים לעצמנו ולסביבה, מה שמוביל אותנו לבלבול, תסכול ועייפות.
הרי לא פגשתי ילד שאינו בנוכחות מלאה. זה המצב הטבעי שלנו: נוכחים, נמצאים, נהנים מעצם היותנו בחיים.
לכן, הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו נכנסים לסטודיו, בין אם בפעם הראשונה או בפעם המאה, הוא לפתוח נוכחות דרך הגוף לרגע הזה.
אנחנו עובדים על כך שבמקום פיצול ייווצר חיבור.
קיימות הרבה דרכים לעשות כך.
עבורי, הדרך היא על-ידי חיבור לגוף.

השלב הראשון הוא לבדוק היכן תשומת הלב שלי כעת ואז לכוון אותה לגוף -לחלק גוף מסוים (אולי יש מקום רגיש או כאוב היום) או לגוף כולו.
בשלב הבא אני פותחת את החושים דרך סדרה של שאלות:
מה אני רואה כעת סביבי, מה אני שומעת מסביבי ובתוכי.
ואז, אני גם יכולה להתחיל לנוע.
אני מתאמנת על "לנקות" את הרעשים של הראש שמרחיקים אותי מהגוף, ומאפשרת לכל תנועה שעוזרת לי להתחבר ולהיות יותר נוכחת כאן ועכשיו, פשוט להיות.
אני שואלת את עצמי – מה יתמוך בי היום? מתוך ההקשבה לגוף תעלה התשובה, ואני אדע האם להתחיל ללכת בסטודיו, לשקשק את הגוף, לרוץ, או אולי דווקא היום לשכב על הרצפה ולהרפות.
בתוך כל הרצף התנועתי, אני חוזרת מדי פעם אל הנשימה שלי.
באימפרוביזציה אני לא קובעת מראש את דרך החימום שלי, אלא מרגישה מה נכון לי כעת על מנת להתחבר יותר לגוף.

קיימות דרכים נוספות כמובן ובהדרגה, כל אחד בסטודיו מוצא את הדרך שלו.
אבל הדרך במהותה היא זהה- חיבור פנימה דרך הקשבה, ניקוי הרעשים שבראש ופתיחת החושים לסביבה.
התוצאה היא, שכל אחד מוצא יותר אנרגיה זמינה בגוף, אנחנו יותר מחוברים למה שקורה לנו כעת והביטחון העצמי שלנו מתחזק.
אתמול הקשבתי לריאיון עם צלם פורטרטים שמצלם ראשי מדינות, אנשים ידועים ועוד והוא ידוע בכך שהוא מאפשר למצולמים להיות נינוחים.
כאשר נשאל, האם יש אנשים פוטוגניים והאם לא ומה הוא עושה או אומר לאנשים על מנת לאפשר להם להצטלם כל כך טוב, הוא ענה- הכול שאלה של נוכחות.
ככל שאדם יותר נוכח הוא יותר נינוח וכך יותר מחובר לאיכויות שלו, לייחודיות שלו והוא פנוי להקרין אותן החוצה, וזה מה שהמצלמה אוהבת – נוכחות פתוחה.

הרבה מורים, יוצרים ומובילי דרך מדברים על הנוכחות.
האימפרוביזציה בתנועה מציעה גם דרך להתאמן על זה.
מוזמנים לצפות בהרצאה שלי ב – TEDx ולקבל הצעות לדרכים שונות להתחבר אל הגוף בכל רגע.