כשהבן שלי היה קטן, הוא ידע שבבית עדיף לא להגיד את המשפט: "משעמם לי".
הוא ידע זאת מכיוון שבכל פעם שהוא אמר את המשפט, הייתי נעצרת, ניגשת אליו ושואלת: "באמת משעמם לך?" ,
"כן" ענה בני הקטן, "טוב, אז בוא נשתעמם ביחד".
היינו מתישבים אחד לצד השני ונכנסים עמוק לשעמום.
האמת, שכילדה ועד גילי היום, מעולם לא חוויתי באמת מה זה שעמום.
זאת אומרת עברתי רגעים בהם ישבתי בכיתה עם מורה שבעצמו השתעמם ונאלצתי להקשיב לו.
אבל גם אז תמיד הייתי ממציאה לי מה לעשות:
הייתי מדמיינת מסעות למקומות שונים, או מקשיבה לקצב הדיבור של המורה או ממציאה לי רעיונות מה אני אעשה כשאהיה גדולה …
לכן, שעמום כזה שממית, מעייף וקוטל כל אפשרות למשהו חדש להגיע, זו לא חוויה שאני מכירה.
ואולי זו היתה אחת הסיבות שהובילה אותי בסקרנות לנסות ולחוות עם הבן שלי מה זה כן להשתעמם.
באותם רגעים שישבנו יחד, לרוב על השטיח בסלון, היו רגעים מתוקים שתמיד הפכו למשהו אחר לגמרי משעמום.בשיעורים בסטודיו אני שומעת וגם רואה לא פעם את אלו שמתחיל לשעמם להם.
וסיקרן אותי לשאול את עצמי מה זה השעמום שמופיע אצל כל כך הרבה אנשים?
האם יש לו מטרה? האם זו תופעה חיובית או שלילית?
אין ספק שלחיות חיים מלאי שעימום זו חוויה לא נעימה, ויש הבדל בין שעמום של ילד לשיעמום של מבוגר.
הדור שלי עוד זוכר את השעמום של החופש הגדול, את הזמנים הרבים בהם לא היו שידורים כל היום בטלוויזיה, או קייטנה ופעילות מאורגנת כל הזמן.
והיה לנו את החופש להשתעמם!!
השעמום הוא לא חוויה מולדת. המילה שיעמום מופיעה לראשונה בשפה רק במאה ה- 18, עם תחילת העידן התעשייתי שיצר מעמד עליון של אנשים מאוד עשירים, שהיה להם המון זמן פנוי. והם התחילו להשתעמם..
השיעמום נתפס אצל רובנו כחוויה שלילית שלא נעימה לנו, ואנחנו יצורים שנמנעים ככל שנוכל מכל חוויה שנתפסת עלי- ידנו כשלילית.
אלא שבעולם בו אנו חיים כיום, אין לנו כמעט את הזכות להשתעמם.
בכל רגע נוכל לשלוף את מכשיר הטלפון שלנו ומיד אנחנו מחוברים לחברים, לידע עצום ולאין סוף גירויים.
מצד אחד, אין לנו אף רגע של שעמום. מצד שני, אם נשאיר לרגע את המכשירים האלקטרונים בצד,
השעמום קופץ על רבים תוך כמה רגעים בלבד.
על פי חוקרים, השעמום פחות תלוי בגורמים חיצוניים ויותר במידת ההכרות או המעורבות שלנו עם מה שסביבנו.
ונראה שיש הבדלים בין אנשים בנוגע לנטייה לשעמום.
כבר כילדים אנחנו מפתחים את היחס שלנו לשעמום:
חלק מגלים כיצד להיות מעורבים בפעילות, וחלק מגלים חוסר מעורבות וכך מובילים את עצמם לשעמום.
מילת המפתח אם כן היא מידת המעורבות, לא מה שיש מסביב אלא מה אני מביא אל החוויה.
חוקרים גילו שרגעים של שעמום מאפשרים לחלקים מסוימים במוח לכבות את עצמם, ולאחרים להתעורר, וכי מידה של שעמום, של בהייה בחלל של כלום, חשובה לתפקוד המוח, על מנת להגיע לרעיונות חדשים.
לכן שעמום במידה נכונה יכול להפוך להיות הדלק לפיתוח הדימיון והיצרתיות והסבלנות שלנו ללמוד חדש.
אם נחזור לחופשים האורכים שלי כילדה, להסתובב בבית שעות ללא עשייה הביא אותי לפיתוח של הרבה משחקים, מחשבות ורעיונות..
לכן כשאני רואה תלמיד משתעמם, ברור לי שבאותם רגעים הוא לא מחובר אל הגוף שלו.
השעמום הוא למעשה איתות מהגוף שלנו שאנחנו מנותקים, או שאנחנו לא מעורבים במה שאנחנו עושים, וזו הזמנה לחזור לעצמנו דרך נוכחות. החזרה להיות מחובר לגוף יכולה להביא איתה תנועה חדשה או לאפשר לעצמנו להישאר בכלום ובריק, להיות נוכחים בשעמום ולפתוח את עצמנו למה שקורה מסביב, מתוך הקשבה והתבוננות .
אז בפעם הבאה שעולה בכם שוב שעמום או שאתם שומעים משהו אחר אומר שמשעמם לו, חייכו וחכו לרגע-
תזכרו שהמוח שלכם עושה מעיין ריסטארט (restart) לעצמו, שחלקים אחרים כעת עובדים.
תסכימו לכמה דקות לא לדעת מה לעשות.
ואם תמצאו מישהו נוסף לשבת איתו ביחד לרגעים של שעמום נגיד על שטיח בסלון ,או על ספסל בגינה או מול הים..
תזמינו אותו להשתעמם ביחד.. כי מותר ואפילו כדאי לקחת כמה רגעים גם להשתעמם.. ככה סתם, בלי כל סיבה.