השנה חזרתי לפסטיבל הקונטקט, אחרי כמה שנים של היעדרות.

הפסטיבל הזה הוא אחד האירועים המרכזיים בחיי, העברתי בו חיים שלמים, פגשתי בו כל כך הרבה אנשים שהפכו להיות המשמעותיים

ביותר בחיי, מאבא של אביב ועד לקולגות וחברים שמלווים אותי לאורך שנים.

הפסטיבל הזה שקורה כבר 17 שנים, התחיל ביוזמה וארגון של דרור זוהר והמשיך עם הקמת עמותת הקונטקט,

עבורי הוא קצת כמו אירוע משפחתי גדול, שהוא גם אירוע מקצועי, חברתי, אומנותי, רגשי ותודעתי, יש בו מהכל.

בכל פסטיבל חוויתי מפגשים מרתקים, למדתי המון דברים חדשים וישנים על עולם הקונטקט, חוויתי רגעים של חיבור עמוק פנימה והחוצה

כמו גם רגעים שהיו מורכבים, בהם הייתי מוצפת מכל מה שקורה, מפגשים בהם הרגשתי כיווץ ופגיעה ופעמיים שנפצעתי ממש קשה –

פעם אחת זה היה זעזוע ראש ופעם נוספת פגיעה קשה בשיניים שמלווה אותי עד היום.

השתתפתי בו כגרושה טרייה, לבד ואח"כ בזוג, כאמא לתינוק בן כמה חודשים ושוב בזוגיות חדשה.

 

 

הפעם הגעתי שוב לבד, אביב כבר לא מגיע לרקוד אתנו, יש לו עיסוקים יותר מרתקים לעת עתה.

מתוך החוויה הכל-כך עשירה הזו אני בוחרת לשתף אתכם באחד מהמעגלים, כמו חלון הצצה לתוך אירוע שיש בו מכל וכל:

מעגל הקשבה על לחיות בישראל ולהיות בישראל

כבר כמה שנים שמעגל המורים מוביל מסגרת אחת לשיתוף סיפורים אישיים על "מה זה לחיות/לבקר בישראל".

במשך שעה וחצי יושבים במעגל ומשתפים בסיפור אחד אישי על מה זה לחיות או לבוא לבקר בארץ.

הכלל החשוב במסגרת הזו שכל אחד יכול לשתף אבל אין אפשרות להגיב אחד לשני,

כל סיפור מקבל את מקומו, מבלי שמתפתח שיח על מה שנאמר.

 

הצורך במעגל כזה עלה מתוך המצב הפוליטי בו אנו חיים, במשך 17 שנים הפסטיבל ידע ימים של מלחמה וכותרות בעולם כולו,

חרם אומנותי על ישראל ושאלות לגבי הביטחון האישי בביקור בארץ, שיעורים שנקטעו ע"י אזעקות או תחת איום המהומות בצפון ועוד.

כל אחד מאתנו נושא בגופו את הזיכרונות מהחיים או הביקור כאן, כל אחד עם הסיפור האישי שלו

וכאנשים שמתרגלים עבודת ההקשבה לגוף, לפרטנרים ולסביבה, אנחנו ערים לכך שגם הריקוד שלנו מושפע וצומח מתוך החיים כאן. בישראל.

 

ברוח הקונטקט והאימפרוביזציה, בחרנו ליצור מסגרת בה ניתן לשתף מתוך כבוד כנה ואמתי לכל אחד ואחת,

מסגרת בה שמים לרגע את הגחל הלוהט הזה במרכז המעגל ונותנים לכל הרגשות והמחשבות בנושא לבוא לידי ביטוי,

ניתנת הלגיטימציה לפתוח מקומות כואבים, מבולבלים, כועסים, חזקים, כמו גם גאים ובטוחים ביחס לישראל והמצב הביטחוני השורר בה.

 

הכוח של הריפוי מתחיל לדעתי מהאפשרות להיות עם מה שיש כעת, מההסכמה להיות יחד גם עם אי ההסכמה,

מבלי לקטלג או לשכנע אף אחד, מותר לשמוע ולספר מנקודת מבט אישית בלבד, בלי סיסמאות,

בלי להציע מה חשוב ומה כדאי לעשות וזה לא מוריד כלל מתחושת האהבה והשותפות בין כולנו.

 

השנה המעגל היה פתוח לכולם, יום שיש בצהרים, בהפסקה בין השיעורים.

אנחנו יושבים בכיתה שנבחרה מראש בכמה מעגלים, שלוש מורות התנדבו להחזיק את המעגל, שתיים מחו"ל וישראלית אחת,

הן מסבירות את אופן ההתנהלות במעגל. הכיתה הקטנה מלאה באנשים מגילאים שונים, בני עשרים וקצת יחד עם בני חמישים,

מורים ותיקים וכאלה שזו עבורם פעם ראשונה בעולם הקונטקט, אנחנו נושמים כמה נשימות עמוקות,

אחת המנחות אומרת שאפשר להתחיל, שקט ארוך שורר בחדר עד שמורה ישראלית שחיה כעת בחו"ל, מתחילה לשתף,

בכנות, ללא כל ניסיון למצוא חן, דברים שנאמרים מהלב על החיים בארץ בעבר והחיים הרחק מכאן כעת.

אני יכולה להרגיש איך כל אחד בחדר, כולל אותי, מתחילים לחשוב ולהרהר, לחפש מה הסיפור שלי?

 

מהר מאוד, ככל שנאספים הסיפורים, העיניים מתמלאות בדמעות. אני בוחרת לדבר, לא תמיד אני אוהבת לדבר מעגל,

האמת ששנים כתלמידה הייתי אחת שמעולם לא דברה, אבל עכשיו כשאני אחת המורות המבוגרות והוותיקות במעגל,

אני אומרת לעצמי שזה הזמן שלי לשתף ולצאת מאזור הנוחות של השותקת.

אני מספרת על הפרויקט עם ראבעה מורקס, שארך 6 שנים, על הקמת קבוצת גשרים, על הדרך המדהימה והמאתגרת

וגם על הכאב שאני וראבעה כבר לא ממשיכות לעבוד יחד, על האתגרים שלמעשה גברו עלינו,

אני מרגישה את הקול שלי נחנק אבל אני ממשיכה לתאר רגע חשוב מהנסיעה שלנו לליאון עם קבוצת הנוער ערבי יהודי,

לשבוע של ריקוד עם קבוצת מהגרים בליאון.

אני מדברת ואז שותקת ומישהו אחר כבר מדבר, ואני מרגישה את ההקלה, מעצם השיתוף.

 

שעה וחצי של הקשבה, אם בעיניים בורקות מדמעות ואם בצחוק מהאבסורד שעולה מהסיפורים.

היכולת הזו להקשיב מבלי שיהיה צורך להסביר, להיות צודק או להרגיש אשם, זה עבורי תרגול של טכניקת הקונטקט אימפרוביזציה.

לדבר באותו אופן שבו אנחנו מתרגלים ריקוד,

עם הסכמה להמשיך לרקוד גם כשמתעורר קושי,

עם היכולת לתת להובלה להשתנות מתוך הקשבה ערה.