הקשבה.
להקשיב מבלי למהר לענות או לדעת מה התשובה שלנו.
אתמול שאל אותי אחד התלמידים אם אני לא מבואסת מתוצאות הבחירות.
לא עניתי מיד. ברור שכשראיתי את התוצאות נפלה רוחי, אבל אחרי שעתיים של באסה אמרתי לעצמי שזו למידה להפסיד, שאף פעם לא חוויתי ככה את הציפיות שלי למשהו מסוים והתוצאה היתה כל כך אחרת, שזו תחרות ושיש מקום ראשון ואני בצד של המפסידים.
הגל השני שעלה בי לא היה כעס כפי שקראתי הרבה בפייסבוק, וגם לא ייאוש.
חזרתי לעקרונות האימפרוביזציה: כשלא ברור מה יש לעשות, יש לחזור ולהקשיב דרך הגוף, לפתוח את החושים ולהקשיב לעצמי ובעיקר לסביבה מחדש.

אולי לאחרונה הקשבתי יותר לעצמי ולתקווה למה שאני חושבת שהכי נכון לעכשיו, ולא למה שבאמת נוכח.
שלא תהייה אי הבנה, אני עדין מאמינה שיש צורך בשינוי אבל הטלטלה הזו של מערכת הבחירות והתוצאות שלה, החזירה אותי לידיעה, שהיא לא חדשה אבל בקלות אני שוכחת אותה, שיש זמן נכון לכל שינוי.
אני, שבעשרים השנים האחרונות מובילה אנשים לתהליך של שינוי, מכירה היטב שיש שבועות, לעיתים שנים, שאנשים יגיעו אלי לסטודיו ואני לא אאיר ולא אעיר להם, למרות שברור לי שיש דרך קלה ונכונה יותר עבורם לנוע. ולמרות שאני יודעת שהם רוצים שינוי בחיים שלהם, יש זמנים בהם התלמידים לא פנויים עדיין לשינוי; עליהם לעבור עוד דרך, להמשיך לעבוד קשה להסיר מעליהם קליפות רבות של התנגדויות ומחשבות על מה ואיך עליהם לנוע ולשחרר.
יש תלמידים שפתאום כאילו "נופלים אסימונים" ויש שינוי מדהים, אצל אחרים השינוי קורה לאט בשלבים רבים, ויש כאלה שזה לא ממש קורה באופן בו הם רוצים.
כך אני חשה לגבי מה שקרה בשבוע שעבר עם הבחירות. ברמת התודעה המשותפת אין עוד אפשרות לשינוי, עדיין לא, והחשוב מכל עבורי היא ההבנה שיש חלקים גדולים בעם שכלל לא רוצים שינוי. לפחות לא עכשיו, אולי בהמשך, ואולי גם לא בהמשך..
לכן חזרתי אל הבסיס: להקשיב שוב למה שקורה סביב ובתוכי, למציאות, לקולות השונים. כמו בריקוד, לעבור בין הקשבה החוצה לחלל ובין הקשבה פנימה מה קורה איתי, ואיך הדיאלוג הזה, הריקוד הזה שלי עם החיים כאן, ממשיך.
ולכן בבוקר שאחרי הבחירות שהתעוררתי לתוצאות, אחרי שעתיים של כעס, עצב ובלבול, הפסקתי לקרוא מה אחרים אומרים, כותבים, כועסים או שמחים, לקחתי כמה רגעים לעצמי והרגשתי עוצמה גדולה שנבנית בגוף. אין לי הסבר לכך, הראש יודע שהולך להיות מאוד לא פשוט, אבל משום מה הלב והגוף שלי מלאי אנרגיה לעשייה. להמשיך את העשייה שלי וביתר עוצמה, לפעול לכל מה שאני מאמינה בו, לחזק ולהרחיב את העשייה, ובו זמנית את ההקשבה לקשת הרחבה של דעות ואמונות, דומות ושונות משלי. לחזק את קבוצת הנוער הערבי יהודי, לחזק את העשייה בפריפריה, ולראות איזה עוד עבודה של חיבורים אפשר לעשות בדרך שלי, דרך הריקוד.
וכך היה בסוף השבוע האחרון, בסדנה במקום שיש בו הרבה ריפוי בכפר האמנים האקלוגי ורטיגו, רקדנו יחד עם שני מוסיקאים מיוחדים ומוכשרים: יואב אילן ושני הברי. כל אחד מהם הביא את העולם שלו, יואב את עולם היצירה ושני את עולם הריפוי והמדיטציה דרך המוסיקה, וכל זה איפשר לנו ללמוד להקשיב עוד ועוד..
והנה, בסוף השבוע הקרוב אני יוצאת, ממש בעוד כמה רגעים, לערבה הרחוקה, ללמד ולהופיע בפסטיבל מחול מקומי.
פשוט להמשיך ולהקשיב ולעשות..
מאחלת חודש אביב במיוחד…