במפגש של קורס הכשרת המורים שלנו השבוע, שאלה אחת התלמידות מה אני עושה כשיש בקשה בתרגיל לגעת ואחד המשתתפים מסרב לגעת.
התנגדות בשיעורים זה אתגר שמורים נפגשים איתו לא מעט.
בעבר, כשחשתי התנגדות אצל אחד המשתתפים, החוויה שלי היתה של דאגה וכיווץ בתוכי.
גם היום זה יכול להיות אתגר, אבל אחרי שנים רבות הבנתי כמה דברים על התנגדות.
למשל, היום אני זוכרת כמה זה לא אישי, כמה אני לא יודעת מה הוליד את ההתנגדות כעת אצל המשתתף, באיזו נקודה זה נגע בו.
אני גם נזכרת במקרים רבים לאורך השנים בהם לימדתי, ודווקא אותם תלמידים שהביאו הכי הרבה התנגדות בתחילת התהליך היו גם אלה שנשארו לאורך זמן.
היום אני מאפשרת להתנגדות לבוא וברוח האייקידו (טכניקת לחימה יפנית בה התאמנתי שנים) אני מנסה לא להביא עוד התנגדות, אלא פשוט להיות איתה, לתת לה מקום, ולנסות, ברוח האימפרוביזציה, לבדוק מה כן אפשרי כעת בתוך המגבלה שההתנגדות הביאה.

לפני כחודש העברתי סדנה באחת המחלקות בטכניון. עשינו תרגיל בזוגות, הבקשה שלי מהמשתתפים היתה לכאורה פשוטה: "ללכת בחדר עם פרטנר כשכפות הידיים נוגעות בעדינות אחת בשנייה". ראיתי איך אחת המשתתפות פשוט מתחילה להחוויר… אין לי מושג למה, אבל זה לא העיקר, האימפרוביזציה עוסקת ב'מה' וב'איך', לא ב'למה'. ניגשתי אליה ושאלתי: "זה לא מרגיש לך נכון כעת לגעת?" ולמזלי היא ענתה בכנות: "ממש לא". עניתי לה שזה בסדר גמור, והצעתי וריאציה על התרגיל: "תוכלי להתאמן כמו כולם על אותו עיקרון, אבל ללא המגע, האם זה יכול להתאים לך?",  "כן, בהחלט" היא ענתה, והרגשתי את הכרת התודה על כך שאני לא דוחפת או מנסה לשכנע אותה שזה בסדר לנסות, מצד שני גם לא שחררתי אותה לעזוב את התהליך.
פשוט מצאנו דרך אחרת (שמרנו על ה'מה' ומצאנו 'איך' אחר).
הסתבר שהיא כן רצתה להשתתף, ההתנגדות לא הייתה כללית, אלא רק למגע עצמו.
ומצאנו לזה פיתרון.

במקרה ששיתפתי כאן ידעתי שאני לא אפגוש את אותה משתתפת שוב. בסטודיו, בתוך הקורסים הארוכים שאני מלמדת ושאני יודעת שאפגוש שוב (ושוב ושוב) את המשתתפים ייתכן שהייתי נוהגת אחרת, מכיוון שאלו תהליכים ארוכים, יש לי תמיד אפשרות גם לדבר אחרי או לפני השיעור.

בתוך הכלים שאנחנו לומדים בקורסים, אנחנו לומדים איך לעבוד כשעולים כל מיני "רעשים" של מחשבות שעוצרות אותנו מלהיות בנוכחות ברגע.
וכמובן שתמיד זה בסדר גם לשבת ולצפות, בטכניקה הזו יש הרבה מה ללמוד בצפייה, ולעיתים זה בסדר להניח לתלמיד להסתכל ולהישאר לרגע במקום הלא פשוט של ההתנגדות. אבל אז אני תמיד חוזרת לאחד העקרונות המובילים באימפרוביזציה, כיצד עובדים בתוך מגבלה, כיצד ממשיכים לבדוק מה כן מתאפשר בכל רגע ולא מתרכזים רק במגבלה/ חסימה עצמה, אלא מוצאים כן, אפילו כן קטן של דבר מה שאפשרי כעת וממנו יוצאים לדרך.

כשהפסקתי להיבהל מהתנגדות כמורה, והתחלתי לבדוק ביחס למה התנגדות עולה עכשיו, יכולתי לראות מה אני כן יכולה להציע. לעיתים זה עובד ולעתים גם לא.
כוח ההתנגדות הוא אחד מהכוחות שיש לנו, בגוף. כשהוא ממש חסר זה לא מאפשר גדילה של תנועות מסוימות.
לכן בכל פעם שעולה התנגדות אני מזמינה אתכם לרגע פשוט להקשיב לה, במיוחד להקשיב היכן היא בגוף. ואז לשאול –  מה כן מתאפשר כעת ביחס אליה? מה כן ניתן לעשות?
רק עצם השאלה, תפתח הרבה אפשרויות.
והתנועה, תביא עמה תנועה..