אני אוהבת לקרוא או גם לשמוע אנשים שמאפשרים לי להסתכל על החיים מזווית נוספת.
אין ספור פעמים אני אומרת לעצמי תוך כדי קריאה: "איך לא חשבתי על זה בעצמי".
הפעם קראתי את '21 מחשבות על המאה ה-21', של יובל נח הררי, וגיליתי תוך כדי קריאה שחלק מהמחשבות שהוא מתאר דווקא כן עלו גם על דעתי, אבל הוא מנסח אותן כל כך טוב ובפשטות.
הררי מדבר על הגוף שלנו, במיוחד על החושים של אנשים במאה ה-21 ובהשוואה ללקטים – ציידים.
כשיצאו ללקט פטריות למאכל, למשל, הלקטים-ציידים היו חייבים להיות עם כל החושים מחודדים : קשב מירבי – האם יש נחש שזוחל בשקט לידם, מבט חד – עיניים שצריכות לקלוט ולזהות זנים שונים של פטריות, וחוש הטעם – אחרי ביס אחד צריך לזהות אם הפטריה שנקטפה רעילה או ניתנת לאכילה.
היום אנחנו יכולים ללכת בסופר ולקחת כל מוצר שמשרד הבריאות אישר לנו, תוך כדי כתיבת הודעה. "לא משנה מה שמנו בצלחת", כותב הררי, "יש סיכוי שנאכל אותה בחופזה מול המסך, תוך כדי קריאת מיילים, מבלי שנשים לב לטעם".
הררי מדבר על הגוף ועל התודעה שלנו ככלי וכמקום היחידים שיש לנו להתמודדות עם הסכנות של המאה ה-21. מול האלגוריתם, מול ענקי המידע והכוחות שפועלים עלינו כל הזמן, שיודעים עלינו הכל ומעצבים את דרך החשיבה שלנו, ובעיקר מסכנים את החופש שלנו.
"אנשים המנותקים מהגוף שלהם, מהחושים שלהם ומסביבתם הפיזית נוטים להרגיש מנוכרים ואובדי דרך. יש מי שסבורים שניכור נובע משחיקה באמונה הדתית ומחיוביות הלאומית, אבל לאובדן הקשר עם הגוף יש כנראה תפקיד חשוב בהרבה. בני אדם הסתדרו במשך מיליוני שנים בלי כנסיות ובלי מדינות לאום – הם כנראה יוכלו להסתדר בלעדיהם גם במאה ה-21. אבל קשה לחיות באושר אם אתם לא מחוברים לגוף שלכם. אם אתם לא מרגישים בבית בגוף שלכם לא תרגישו בבית בשום מקום בעולם."
אנחנו מזמינים אתכם לראות איך אתם מתחברים בחזרה לגוף.