השבוע בו "גשרים", קבוצת נוער ערבי-יהודי רוקד, אירחה קבוצת נוער של בני מהגרים מצרפת, היה משהו גדול עבור כל מי שלקח בו חלק.
לכן אני רוצה לשתף בכמה רגעים קטנים:

רגע ראשון
ביום השני טיילנו בעכו.
בדרך פגשנו קבוצה של ילדים מהשכונה, בערך בגילאי 8 ועד 12, ששיחקו בכדורגל. הבנים מהקבוצה שלנו הצטרפו למשחק, ואז מישהו צעק "אולי תרקדו להם?"
וכך, באמצע סמטה, על האבנים של עכו העתיקה, ברחוב לא מאוד נקי, החבר'ה שלנו מוצאים מוסיקה ורמקול ועושים לקבוצת הבנים מעכו הופעה קצרה של היפ הופ, קפיצות וסלטות, רוקדים להם ריקוד.
הבנים הקטנים מסתכלים בעיניים פעורות, וחיוך חצי מבויש. בנים גדולים רוקדים לבנים קטנים,
ויש באווירה תחושה של התרגשות ופליאה.

רגע שני
בסיום הטיול בעכו, הצטרפנו אל צייר מקומי שמזמין אותנו למשך שעה לצייר על קירות הבתים הקורסים.
הוא משתף שלאורך שנים אין אישורים לערוך שיפוצים בבתים בעכו העתיקה, ולכן במקום לשפץ הוא החליט לצייר על הבתים. החבר'ה שלנו מיד לוקחים מכחולים ומציירים, מצטרפים לציור הקיר של הצייר. "בפינה שם", אומר הצייר הביישן בשקט, "מותר לכם לצייר מה שתרצו".
החבר'ה הולכים לפינת הקיר ומתחילים לכתוב בכל השפות "גשרים", "אהבה" ו"שלום", ומוסיפים את הסמלים של כל הדתות. ככה, הכי בנאלי, הכי צפוי… הם נוצרים, מוסלמים ויהודים, מייצרים ביחד את השלום, ואני מהצד מסתכלת על התמימות, היופי והפשטות שלהם. מסתכלת ונושמת.

רגע שלישי
בשלב מסוים, בעודנו מציירים, עובר איש יהודי דתי ומסתכל עלינו. הוא ניגש אל הצייר ואומר לו: "מתי תבואו לצייר גם על קירות בית הכנסת שלנו?"
הם צוחקים, לוחצים ידיים, והיהודי ממשיך וחיוך רחב על פניו, אולי בדרכו לבית הכנסת.
כך, לרגע, מתגלה לי מערכת יחסים של שני שכנים בתוך שכונה קשת יום בעכו.

רגע רביעי
אנחנו בכפר האמנים האקולוגי 'ורטיגו', בזמן הפסקה שבין סדנאות עם מורים נפלאים, בסטודיו הקסום השוכן בתוך נוף יפהפה.
צוות טלוויזיה צרפתי מגיע לראיין אותנו על הפרויקט, הם מבקשים לשוחח עם שניים מהחבר'ה שלנו: בר ושאדי, שיושבים בחוץ, על דק העץ, שניהם עם ראסטות על הראש, חיוך רחב.
הם יפים שניהם, והם יושבים קרוב אחד לשני.
הכתבת שואלת: "מה הפרויקט נתן לכם?"
והם עונים כמעט ביחד: "את האפשרות לראות שאפשר אחרת, אנחנו רוצים לחיות כאן ביחד, רוצים שיהיה לנו כאן טוב. אנחנו כמו משפחה גדולה". הם צוחקים ומתחבקים.
פריים מעולה לטלוויזיה, אבל אני יודעת כמה הוא אמיתי.
אלן אשכנזי, שמלווה אותנו בארץ ביצירת הסרט על המסע כאן, שואל אותי מה הנקודה המרכזית במסע כעת. עניתי לו "זה שהם יושבים מחובקים, מלאי אמונה ושמחים".

רגע חמישי
אנחנו בסטודיו בתל אביב, עידו תדמור מסיים סדנה נפלאה ומאתגרת לכל הקבוצה.
הוא מבקש לשוחח איתם ומזמין את שרון לתרגם גם לצרפתית.
הוא מדבר על העוצמה שיש בריקוד ובאפשרות לרקוד ביחד. כמה זה מחבר וחשוב,
אבל הוא מבקש להוסיף עוד כמה משפטים אישיים.
עידו רואה שיש בשתי הקבוצות הרבה בנים צעירים ומוכשרים בתחילת דרכם המקצועית. רואה ומבין לליבם..
הוא מספר באופן כנה על תחילת דרכו כנער רוקד, בתקופה שזה כלל לא היה מקובל. על התנגדות אביו לבחור במסלול כזה.
יש שקט בסטודיו, הנערים מביטים בו וגומעים בצמא כל מילה.
אנחנו יודעות שרבים מהם לא מקבלים תמיכה מההורים, שלא רואים בריקוד מקצוע או דבר חשוב לעשותו בחיים.
עידו משתף שהוא התעקש ולא ויתר, וכשאביו הבין שזו הבחירה שלו הוא אמר לו את מה שעידו אמר לחבר'ה: "תעשו את זה, את הריקוד, הכי טוב שאתם יכולים, הכי גדול, הכי עמוק, הכי משמעותי".
אני מחייכת בלב עמוק בפנים, כמה חשוב שהם ישמעו שזה אפשרי.

רגע אחרון, לפני סיום הפוסט
אנחנו בחיפה, מקרינים את הסרט שנעשה על ידי אלן אשכנזי על המסע של "גשרים" בפברואר האחרון לליון.
החבר'ה רואים את הסרט ביחד בפעם הראשונה. ההקרנה מלווה בקריאות של התלהבות וצחוק. אני ראיתי את הסרט כבר כמה פעמים, אבל לצפות איתם הייתה חוויה מיוחדת, להיווכח פתאום כמה הם השתנו בשנה…
בסיום ההקרנה ואחרי שיחה עם הקהל, ניגשת אלי אישה שנראית לי בת גילי, מרוגשת מהסרט ומהפרויקט.
היא שואלת אותי: "איך לנוכח כל מה שקורה אתן מאמינות שאפשר כאן אחרת, ואיך זה הפרויקט שלכן לא מקבל מקום בחדשות ואילו נערים אחרים שרוקדים עם סכינים בחתונות מקבלים המון מקום בתקשורת?"
אכן כך הם הדברים כעת, אבל אם למדתי משהו מהותי מלרקוד יותר מ-20 שנה אימפרוביזציה, זה שהכל משתנה, כל הזמן. אין לדעת לאן המהלך יקח אותנו, אבל אפשר לכוון לכיוון שרוצים, ולשחרר את ההתעסקות בתוצאה – מה יהיה ומה יקרה. אבל זה עובד כי יש כוונה חזקה מבפנים.
ואני מוסיפה, שנערי החתונות רוקדים כבר זמן רב, אנחנו את הפרויקט התחלנו לפני שנה, וככל שנמשיך ויצטרפו אלינו עוד רוקדים למעגל, כך גם יהיה לנו הדהוד החוצה אל אנשים אחרים נוספים.

 ועוד רגע לסיום, אבל הפעם באמת אחרון
ביום האחרון לביקור נהגתי לכפר יאסיף מביתי במרכז. נסיעה ארוכה, אני שומעת רדיו בניסיון להישאר ערנית. פרשנים, סופרים ועוד אנשים מדברים על ספר שנגנז מתוך תכנית הלימודים, המספר על אהבה בין יהודיה לערבי.
ואני נוסעת אל קבוצת נוער שכל היום רוקדת ביחד, צוחקת ומתחבקת..
אני נוסעת ועל פני חיוך רחב, יודעת שזה בסדר לנסוע, כפי שעשיתי רוב חיי, נגד הזרם.
ומי שרוצה, אשמח אם יצטרף..