יום הולדת שנתיים.
לפני שנתיים נכנסתי לסטודיו בפעם הראשונה. תמיד אהבתי לרקוד, אף פעם לא למדתי. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עבור עצמי, שלא משנה מה יש לי לעשות וכמה עומס יש לי בעבודה, אני לא מוותרת עליו. מתנה לעצמי.
אז התחלתי. הגעתי לסטודיו PLAY, סטודיו ללימודי אימפרוביזציה של אילנית תדמור, "צמיחה ויצירה בתנועה" היה כתוב על הפוסטר. התחלתי בשיעור טכניקה. בתוך הרבה סימני שאלה שעלו לי: מה זה אימפרוביזציה? האם זה מתאים לי? האם אוכל להשתלב כי הרי מעולם לא רקדתי?, בשיעור טכניקה היה משהו פחות מפחיד, יותר ברור, שלראש שלי היה יותר פשוט להתמודד איתו, להבין אותו.
אני זוכרת את החשש והספק שהיו לי בתחילת השיעור, אני זוכרת כמה שקט ושמחה הרגשתי בסופו.
מעין תחושה שלה הגעה הביתה, אולי חזרה הביתה..
התחלתי בשיעור טכניקה, פעם בשבוע. ואז הוספתי עוד שיעור. ואחרי כמה חודשים עוד אחד. ועוד אחד. כבר אזרתי אומץ והצטרפתי לשיעור אימפרוביזציה. עד היום קשה לי להסביר במילים מה זה אימפרוביזציה. אבל אני מרגישה את זה בגוף ובורקת את זה בעיניים (וזו אולי אחת מהמתנות היפות שקיבלתי במהלך השנתיים האלו, לגלות שהרבה מאוד מילים, לא משתוות לתחושה של הגוף, יש משהו בחווית הגוף שנחרטת עמוק יותר).
באימפרוביזציה נפתח לי עולם שלם. של הקשבה: קודם כל לעצמי - מה יש לי עכשיו בגוף, מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ובמקביל גם לסביבה - אם זה לחלל, לפרטנר איתו אני עובדת, לקבוצה עימה אני רוקדת; של נוכחות - להיות כאן ועכשיו, להישאר עירנית, לחקור, להחליט, לבחור ולפעול, לא להגיע למצב של "שומר מסך" כפי שאילנית מדמה, להזיז את העכבר (לשנות את ההרגל, האוטומט, לנסות משהו חדש, להפתיע את עצמי); של רכות וגמישות - גם של הגוף וגם של המחשבה - להגדיל את הטווח בו אני פועלת, להרחיב את הגבולות, לאפשר לעצמי יותר. של שחרור - שמחה, משחק, צחוק, חופש, "רגליים שמחות, לב רוקד"..
ככל שהזמן עבר, המקום שהריקוד והלימודים עם אילנית היווה עבורי, התרחב ממקום של הנאה וכיף, למקום של הרבה לימוד על עצמי, חיבור לגוף, הצצה פנימה, תקשורת החוצה. משיעור לשיעור שמעתי עוד אסימון נופל, הבנתי עוד דברים, חוויתי יותר - את השיעורים ובעיקר את עצמי, קיבלתי עוד תשובות, חלמתי יותר חלומות (או אפילו חלומות אחרים), הצלחתי להרגיש יותר, להיות יותר.
לעיתים זה היה מסע לא פשוט. העבודה עם הגוף מייצרת ללא שימוש במילים פידבק לא מתפשר: על הגבולות והמגבלות שלי, על ההרגלים שלי, על מקומות חסומים, על המפגש שלי עם עצמי, על מערכות יחסים שלי.. מבלי להשתמש במילים, אולי אפילו מבלי לרצות או להתכוון, מלרקוד בסטודיו בלי ראי (כי אצל אילנית רוקדים ללא ראי, החשוב בריקוד על פי תפיסתה הוא לא האסתטיות של הריקוד, זה בכלל לא חשוב איך זה נראה, אלא איך זה מרגיש, מה עולה כשאני רוקדת) קיבלתי ראי פנימה, מנורות קטנות שמאירות אזורים חשוכים. וכמו בכל פעם שמדליקים פתאום אור, זה לא תמיד נעים, זה מציק בעיניים, אבל כשנותנים זמן, כשמגלים סבלנות, כשעובדים עם זה, פשוט נותר אור.
מבלי שהתכוונתי, גם מצאתי לעצמי מורה. כמו באותו כיתוב על הפוסטר, כך גם באילנית - צמיחה, יצירה, תנועה. יש בה משהו אחר עבורי: מאפשר, מדויק, נושם, שואל, נותן, עם הרבה עוצמה וריקוד מלא רכות, בלי פשרות אבל עם הרבה קבלה ומרחב לטעות. לטעות, לשאול, לנסות שוב. בסטודיו ומחוצה לו, בריקוד ובחיים.
מורה אחר שלי, זן מסטר ניסים אמון, אומר: החיים יפים, מותר להנות, הכל בסדר. עבורי משמעות ה"הכל בסדר" היא שהכל אפשרי, הכל מותר, הכל מתקבל, מה שעולה עולה, מה שמרגישים מרגישים. בסטודיו, במרחב המאפשר שאילנית יצרה, למדתי גם לרקוד את זה. פשוט להקשיב למה שיש עכשיו, ולרקוד אותו. והכל בסדר.. כמה נשימה, כמה חיות, כמה חיבור, כמה עוצמה, כמה חופש יש בזה.. ואז באמת מרגישים שהחיים יפים, ומותר להנות, ופשוט, פשוט לרקוד..
כשהתחלתי לרקוד לפני שנתיים, רציתי לתת לעצמי מתנה. חיפשתי מתנה, מצאתי אוצר.