שירי קפואנו קוונץ

זה קצת מסובך עבורי להתחיל ולהסביר מאיפה אני באה, מי אני, מה הרקע שלי ובכלל בכמה פסקאות לספר את סיפור חיי .אז אולי אני אתחיל מהסוף .אמא לשניים מקסימים, בת זוגתו של רן שמרגע שנפגשנו בגיל 15עברנו כל כך הרבה דברים בחיים שנדמה שאין דבר שלא נוכל לעשות יחד.

בין גידול ילדים, אימון וטיפול באנשים, חיפוש עצמי ובניית בית, נזכרתי בעצמי. הבנתי שיש מקום כל כך גדול ומשמעותי שלא נגעתי. לא הרשיתי לעצמי ,כי יש עוד כל כך הרבה דברים חשובים קודם (כמו -אם הילדה אכלה מספיק ואיך הגדול יסתדר היום בגן (... ואז זה הכה בי ,או יותר נכון, האיש שלי הכריח אותי להסתכל ובסוף הסכמתי...

אני צריכה משהו שהוא רק שלי, הכי שלי שאין לי אחריות לאחר מלבדי. ובתוך בלאגן של מחשבות, של מה, מי ,איך ומה זה-נזכרתי שהדבר שהכי בא לי בטבעיות מגיל 0 זה לרקוד ולהופיע

בתוך שצף רגשות של :מה זה בדיוק יועיל לי היום ? ואיך לעזאזל עושים מזה כסף, ובכלל כדאי לחשוב על משהו קצת יותר פרודוקטיבי (נתתי לעצמי הנחה גדולה על שבע שנים של התנהגות טובה).

יצאתי החוצה. לקחתי זוג ידיים, רגליים וגוף שלא רקד 16 שנה, וממרום 34 שנותיי, לא התביישתי והגעתי ל-  PLAY ללמוד איך רוקדים, מופיעים ומתחברים דרך הגוף אל הריקוד

.זה לא שלא ידעתי אפילו לימדתי תנועה בבית ספר הוליסטי נחשב וטיפלתי כל כך טוב באחרים שרצו להתחבר לעצמם לדעת ולהתפתח, אבל עכשיו הגיע תורי.

ומשם הדרך הפכה חדשה, מעניינת ורצופת תגליות.

ב PLAY גיליתי עולם שלם של ריקוד ואימפרוביזציה שבתוכו אני מרגישה בבית. אימפרוביציה בשבילי זו היכולת לחיות את העכשיו בכל רגע נתון במלואו ולהבין שגם אם אתכונן לקראת תנועה מסוימת, רגש או נושא בריקוד או בחיים, תמיד כשמגיע הרגע, דברים יכולים להשתנות, נתונים בחוץ, תחושות אותנטיות יותר.

היכולת לקחת את כל הנתונים, לא לפחד לעשות שינוי, לברך על הארעיות ועדיין לא להפסיק לתכנן, זו אימפרוביציה בשבילי

ובתוך כל זה, הגוף מדבר. הריקוד הוא דרך ההבעה הכי ראשונית שלי. דרך תנועה אני מגלה עולמות שלמים של תחושת ורגש שלעיתים נדמה שאילו לא רקדתי, היה לוקח לי המון זמן להעלות אותם על פני השטח. זוהי יצירתיות בשבילי. הקסם. יכולת לתקשר דרך הגוף בתנועה וברגש ולהצליח לגעת באנשים דרך הבמה. הדרך הטבעית ביותר בשבילי כרגע היא הופעה. הלהקה היא מקום של תקווה, לימוד צמיחה, חיבור ואני מאחלת לי ולשאר חבריי בלהקה, לגדול יחד, להביא את האימפרוביציה לכמה שיותר אנשים ולחבר בין האמנות ל"חיים האמתיים"

היום אני, רוקדת, לומדת, נהנית וחיה בתוך הלהקה ואומרת לעצמי שבעצם לא משנה לאן החיים לוקחים מה "נחשב נכון" ומה לא, לעולם לא מאוחר והרכבת לא בורחת לאף מקום, כי בכל תחנה תמיד אפשר לקפוץ ולרקוד את ריקוד החיים.