"האושר אמיתי" רקדנים משתתפים: איילת דברת, ויקי חייט, מריה רוזנפלד, מאור פרידמן, שירי קפואנו קוונץ.
יעוץ אומנותי: חיים יפים סנקוב.
הלחנת מוסיקה:דניאל דיודובסקי.
יום חמישי 29/01 20:00 תיאטרון תמונע, רח שונצינו 8 תל אביב, טל: 5629462 - 03
החיים שלי כרקדנית לא היו קלים. בהתחלה סיימתי את האקדמיה למחול בירושלים, והחלומות שלי כרקדנית נפתחו עם סיום לימודי.
האפשרויות היו רבות. הייתה אפשרות לבנות לי מופע והייתה לי את האפשרות להצטרף ללהקה.
אפשרות יצירת להקה משלי לא עלתה עדיין.
מצאתי את עצמי יוצרת עם עוד רקדנית כמוני, בחיפוש משותף אחר החיבור בין הריקוד כמקצוע, מול התשוקה האמיתית לזוז ולהופיע.
הצרכים הקיומיים של פרנסה, בניית בית, לידת ילדים הגיעו מייד.
כך התגלגלתי מיצירות קטנות שגדלו, מהסולו הראשון שיצירתי– בו זכיתי בפרס "גוונים ומחול",
" "Walk My Talk - שהיה הזדמנות נהדרת לרקדנית שהחלה בגיל 21 לרקוד לזכות בפרס הבצוע המצטיין. ועד ליצירת ערב מלא ל7 רקדנים שהועלה בטיוואן מספר פעמים " "As Simple As That
במקביל, ההוראה הלכה וגדלה. מהוראה בארץ לאירופה, המזרח הרחוק ורוסיה, ועוד ועוד...
במסגרת פסטיבלים או הזמנות על ידי בתי ספר שונים ולהקות מקצועיות בעולם.
כך נפתחתי לעולם עצום של אנשים כמוני,שהריקוד הוא דרך חיים עבורנו.
כשחזרתי ממסעותיי בעולם עייפה וצמאה לעוד, התמקמתי בדירה קטנה בדרום תל אביב.
התמקדתי בשיתוף הידע שנאסף מהמסעות בעולם עם אחרים וכך נהייתי מורה יוצרת.
מצאתי את עצמי רוקדת עם שבעה רקדנים מעולים וכך נוצרה לראשונה להקה עצמאית משלי בשם
Bua Dance Company, מתוך רצון ואמונה שיש אפשרות ליצירה משותפת במעגל.
בתור בחורה עצמאית כל חיי לא הייתה חשיבות גדולה לקבוצה, עד ש Bua, שבה היו מיטב חברי: אביב, איבגי, לי אלוני, איתי יטוב, דפנה נגלר ואבי טווינה. שום דבר לא היה משנה כשהיינו במעגל המקסים של חברותה שיוצרת בשיתוף וביחיד.
כעבור כמה שנים התעוררתי בעיצומו של בניית מפעל חיי, בית ספר PLAY לריקוד וחקר התנועה, אך הגעגוע לביחד לא כבה.
כמו בת נאמנה הכרזתי על אודישנים לרקדנים צעירים. הגיעו עשרות רקדנים, שחקנים, פרפורמרים, שצמאים כמונו להיות מעגל וליצור יחד.
לאחר מספר שלבים של בחינות הכוללות ראיון אישי עם כל מועמד, פגשתי את שירי קפואנו- קוונץ, אימא לשני ילדים, חיית במה, יוצרת וחברה טובה. את מריה רוזנפלד שבאה מהעולם הקלאסי עם צימאון לביטוי אישי, שבעצמה כוכב עולה, את מאור פרידמן שסנוור אותי בנוכחותו המהפנטת ככוכב צעיר, טרי ומלא תעוזה, את איילת דברת, שהביאה איתה כנות, אומץ, עדינות ונועזות.ולבסוף, את ויקי חייט, מורה למחול מודרני, פרפורמרית ויוצרת.
מצאנו את עצמנו בחזרות פעמיים בשבוע, לא יודעים על מה, לא יודעים למה, אך חייבים להיפגש וליצור יחד. בכוריאוגרפיה העליתי תכנים מהעבר שלי כרקדנית.
לאחר כחודש חזרות, הטלפון צלצל. מצאתי את עצמי יושבת מול אביב איבגי, כאילו הזמן חזר אחורה. אביב שיתף אותי בנושא יצירתו החדשה, הוא הזמין אותי להיות חלק מהמופע שעולה.
כשחזרתי ללהקה ובשרתי להם שאנחנו מעלים מופע בכורה, התחלנו בעבודה מרוכזת על החלק שלנו במופע.
אחרי חפירות ארכיאולוגיות אישיות, כל רקדן חשף לפני הלהקה תכנים עמוקים ואישיים כמו: הרצון העז להשתייך, המוגבלות שלנו בביטוי עצמי, הרצון העז להצליח כפרופורמרים, השאיפה האין סופית ליותר או אומן כמקצוע.
מייד הבנתי שהקשר בנינו הוא החיפוש הבלתי נלאה אחרי האושר, אחרי הרצון בתהילה, והצורך באהבה והשתייכות.
יצרנו מופע מרגש המשקף את הכימיה הקבוצתית לשתף, לרגש, לעורר, לפתוח דלתות וחלונות אל החלומות הרדומים של כולנו.
המופע נוגע, קצבי, מהפנט ומעורר את הנקודה הכואבת של כולנו, המרדף אחרי הריקוד של החופש.
היצירה משקפת את החקירה שלי כאומן ומורה לאורך 15 השנים האחרונות: בין המחול המוכר לבין החיפוש אחרי חיבורים חדשים .
כמורה ותיקה בארץ הבנתי את החשיבות שאני מעניקה לתלמידים את הזכות לחפש, לנסות, לטעום מעצמם. תלמידים מכל תחומי העיסוק, מנחים, מטפלים, מורים ופרפורמרים המגיעים פעם או פעמיים בשבוע להשיל את המגבלות הפיזיות ולהעיר את מי שהם באמת.
המופע נותן עוד נקודת מבט על הצורך האין סופי שלנו כישראלים לנוע ולחפש ללא שקט את מקומנו בעולם.