היי, אני מריה רוזנפלד בת 22. 
עליתי לארץ מברית המועצות בגיל 5 ומאז שאני זוכרת את עצמי אני כולי מלאת אנרגיות ואמוציות מטורפות.
פעם לא יכולתי אפילו לעמוד בשקט לשנייה אחת, הייתי חייבת להיות בתזוזה מתמדת או במצב רגשי קיצוני. הורי קראו לי "אנרגייזר"- ככינוי לילדה עם סוללה שלא נגמרת.
כדי להתמודד עם הבעיה הם שלחו אותי לרקוד בלט, שתהיה לי קצת משמעת ואפשרות להוציא אנרגיות במסגרת כלשהי. בהתחלה לא התחברתי אך הורי התעקשו, אבל כשהתאהבתי במחול הם כבר רצו שאהיה רופאה, כלכלנית, עו"ד וכו.
הפכתי למשקיענית, מלאת משמעת, שאפתנית וממש דבקתי בחזוני להיות רקדנית.
אחרי שנים של עבודת פרך וסיום תיכון "תלמה ילין" ניסיתי להבין מה אני מחפשת בעולם המחול?, מה כ"כ מושך אותי?, ממה אני נהנת?, מהו הדבר בריקוד ובתנועה שמספק וממלא אותי?
התחלתי לעבוד עם רותי תמיר על יצירה בסגנון תיאטרון פיזי וגיליתי שתיאטרון מוסיף המון(עוד רובד ונפח לתנועה), אח"כ רקדתי ב"מוזע", ואחרי כשנה טסתי לגרמניה לרקוד בבי"ס למחול "PALUCCA SCHULE DRESDEN".
כעבור כמה חודשים חזרתי לארץ עם פציעה, הבנתי שקור לא טוב במיוחד לגוף שלי.
התחלתי ללמד בלט ומודרני (יש לי תעודת מדריכה במחול ממכללת זינמן במכון וינגייט), השתתפתי בסדנת משחק "במה פתוחה" בתיאטרון קרוב בהנחיית דורית ניתאי שבסופה העלנו הצגה. אך עדיין הרגשתי חלל ריק, רציתי משהו שימלא אותי כרקדנית יוצרת, ייתן ביטוי לסגנון התנועתי שלי, למי שאני וכך למעשה הגעתי לאילנית תדמור...
העבודה איתה והאלתור נותן לי את החופש להמשיך את אותו חיפוש תנועתי.
הבנתי שאותה תחושת חיפוש מניעה אותי, גורמת לי "להמציא את עצמי" כל פעם מחדש, מאפשרת לפעול באופן אסוציאטיבי ואינסטינקטיבי ביחס לעצמי וביחס לקבוצה כך שבסוף היצירה שמתקבלת בכל "סקור" היא אותנטית, מקורית, חד פעמית, הרמונית, בעלת זרימה טבעית ושלמה.
אני מאמינה שהקבוצה שלנו היא חדשנית בתחום המחול מבחינת האדפטציה שלה לתרבות העכשווית בכך שאנו למעשה מזמינים את הקהל להתבונן בתהליך היצירה, להיות שותף בחזרות, מעודכן במתרחש בהן דרך האתר, אנו נחשפים בפניו במשך כל תהליך היצירה עד לגיבושה.
אז נתראה!!!