בחיים האלו היו לי מערכות יחסים עם בני זוג שונים,
רובם ממדינות שונות ומגוונות. אבא שלי אמר לי פעם שיש לי דרך מיוחדת ללמוד על תרבויות שונות בעולם….
לפני שלוש שנים ואחרי פעם שנייה שהתגרשתי, התחלתי להיפגש עם אבישי.
שנינו בני ארבעים פלוס, שנינו גרושים עם ילדים.
נפגשנו לפגישה ראשונה, פגישה כזאת של הכרות בקפה. זה היה הכי מוזר, הכי לא שייך לחיים שלי, ובכל זאת הכמיהה לקשר ולמצוא שוב זוגיות, הוציאה אותי מהבית גם בשעות הלילה כשהייתי מאוד עייפה.
תהיתי לעצמי איך זה קרה שבגיל כזה אני חוזרת לשלב הדייטים, כי קודם פשוט הכרתי את בני הזוג שלי, זה פשוט קרה, דרך הריקוד, דרך הנסיעות הרבות בעולם, ההופעות והסדנאות, כל הזמן הייתי בחברת אנשים.
מעולם לא יצאתי בעבר לדייט, והחיים הזמינו לי אתגר חדש לצאת לדייט.
חברים טובים באו לעשות בייביסיטר על בני, ואני התעכבתי עם נעילת הנעליים, לא רציתי לצאת ואולי רציתי אך פחדתי.
ובאותו רגע, בעודי מחליפה שוב נעליים(כי מה הכי יתאים – מראה יותר פשוט או נעל עם עקב?),
החלטתי שעצם היציאה כעת מהדלת אל הלא נודע, היא ההצלחה, כי אני מאתגרת את עצמי למשהו חדש,

להמשיך לקרוא ←

השנה התחלתי ללמד מסגרת חדשה של הכשרת מנחים באימפרוביזציה.
אחת המשתתפות שאלה אותי שאלה קטנה שעוררה אותי למחשבה ארוכה …
השאלה היתה: "מה הכי קשה בהוראת אנשים מתחילים?"
כיוון שהשאלה הפתיעה אותי, עניתי מיד: ציניות וביקורתיות הם המעכבים הגדולים בתחילת התהליך.
השאלה שלחה אותי לחשוב על הצד השני,
מה הדבר שיתמוך הכי הרבה בהסכמה לרקוד ולעבור שינוי דרך הריקוד?
מתוך הסתכלות לאורך שנים, אני יכולה בוודאות להגיד שאלו לא היכולות הפיזיות של האדם, לא הגיל, לא הרקע המקצועי או התרבותי. אלו הם לא הגורמים שמשפיעים על האפשרות למישהו להסכים לצלול אל החדש.
אם כן, מה מאפשר לאנשים להסכים לעבור תהליך? להמשיך לקרוא ←

אני רוקדת וכותבת כל חיי.
בהתחלה לעצמי במחברות:
ברגעים של השראה, בסטודיו כשאני לבד יוצרת או בשיעורים שיש תלמידים מסביב.
אני כותבת בבוקר.
אני כותבת ברגעים של מצוקה, כמו גם ברגעים של שמחה.
בזמנים שאני בשאלה על חיי, על הבחירות שלי.
בתחילת כל שנה, ביום ההולדת שלי ,של בני ובן זוגי.
ובכל רגע פנוי.

להמשיך לקרוא ←