ערב שישי, אני במטבח, אחרי שבוע מתוח עם חייל שהגיע לבידוד, עם נער שהמחשב החדש שלו התקלקל, עם כמה חברות שחוות משברים ופרידות והורים מבוגרים שסובלים. אנחנו בעצמנו אחרי בידוד.
אני מנסה לשמור על שגרת תרגול, ללכת כל יום בשדות, לאכול בריא, לכתוב, לעשות מדיטציה, להתקדם עם הפרויקטים החדשים שלי, עם כתיבת הספר, להחזיק מצב רוח טוב, והנה בשנייה אחת, במילה אחת שנאמרה על המרק שבישלתי ושוב לא יצא טעים בעיניו – משהו נשבר.
החזקתי ביד צלחת, הסתובבתי לכיור, הטחתי את הצלחת בעוצמה כזו שהיא התנפצה, וצעדתי לחדר השינה.
בניגוד לתרגול שאני מיומנת בו, במיוחד בשנה האחרונה, של לראות את הטוב, להכיר בלמידה מכל סיטואציה, משהו בי כבר לא היה מסוגל לראות את החיובי, להמשיך למרות המגבלות, לתמוך, לספוג הכל, על אף הידיעה שהכל לטובתי.
נכנסתי לחדר בהלם. ישבתי שעה בלי תנועה, אחר כך נכנסתי למקלחת, בכיתי בלי הפסקה והלכתי לישון.
בבוקר כתבתי דפים על דפים: על כאב חזק, על הקושי שאנשים עוברים, על אי הצדק שעולה מכל כיוון, על קריסת המערכות, על השחיתות, על הטירוף של החיסונים וההפחדות, על השקרים.
בכיתי על סיום של תקופה, שלצד הידיעה שזה נכון וזה חלק מהדרך, זו גם פרידה ממה שהכרתי בחיי, כי המציאות לא תחזור להיות כפי שהייתה.
אחר כך ישבנו, האיש שאיתי ואני, בשדה ליד הבית, דיברנו על הקשיים בלי פילטרים, בלי לחפש מיד פתרונות, רק להקשיב אחד לשני.
בהדרגה המועקה השתחררה והכאב פחת, משהו השתחרר ממני ועם זה הגיעה חמלה.
זו מילה שאני כל כך אוהבת, שאני שואפת אליה מכל המורים שמלמדים אותה, אבל היא גם מאוד חמקמקה עבורי.
למחרת בבוקר, בזמן המדיטציה, חוויתי, אולי בפעם הראשונה בגוף, חוויה של חמלה. חשתי אותה בלב שלי. פתאום הופיעה הרכות הזאת, שכל אחד מאתנו זקוק לה כעת. ההסכמה לא להחזיק, להישבר אפילו רק לערב אחד, לתת לכאב לשטוף ומשם לעלות חזרה למקום יותר מקבל ורך, הייתה פשוט מתנה.
אני יודעת שזה יכול להיתפס כנדוש, לכתוב שוב על אהבה לעצמנו, אבל המשבר הגדול ואיתו הגלים השונים של עצב, שמחה, קושי והקלה – אם רק נוכל להשתמש בהם ולהסכים להיות איתם ומשם לגלות עוד רכות לעצמנו ולאחרים – זו מתנה גדולה.