הגשמת אחד החלומות הגדולים שלי התממשו ביום שלישי שעליתי להרצות על במת TED.
חודשיים של הכנות אינטנסיביות, ושלושה שבועות כמעט ללא שינה.
אתמול, בעודי נוסעת במכונית לאיטי בחזרה מירושלים לתל אביב, התחלתי לדקלם את ההרצאה שוב בראש, כפי שעשיתי ללא הפסקה בשבועיים האחרונים.
חזרתי על הטקסט בכל רגע אפשרי:
כשעמדתי בבית ודמיינתי את הקהל יושב מולי,
כששטפתי כלים, כשהוצאתי את לואי הכלב לטיול,
בתרגילי הבוקר שלי על מזרון היוגה, ואפילו בליל הסדר בזמן קריאת ההגדה.
התחלתי להרגיש מעט כמו אדם דתי שבכל רגע ממלמל תפילה, אלא שזה היה הטקסט שלי.
בערב, בדרך חזרה הביתה, התחלתי שוב להגיד לעצמי את הטקסט בראש, ואז הבנתי שאין בזה צורך, שאני כבר לא צריכה את זה, שאני אחרי.
ופתאום נוצר חלל של שקט בראש.
חיוך גדול על השפתיים, שעמדתי במשימה שהצבתי לעצמי.
החיוך
באירוע, בעודינו עומדים מאחורי הקלעים, היה ניתן לראות בברור מי ממתין לתורו, שמתכונן ומדבר אל הקיר וחוזר על ההרצאה, ומי הם אלו שכבר דברו, שהם אחרי ההרצאה והם מסתובבים עם חיוך רחב על השפתיים ונשימה זורמת של הקלה.
זה היה אירוע מיוחד במינו בהרבה מובנים.
להרצות באונברסיטה העברית במקום בו למדתי לפני עשרים שנה, באותו אגף של התיאטרון;
ביום החזרות כשנסעתי אל האוניברסיטה, אחרי שלא הייתי בה מאז שסיימתי את לימודיי, ועליתי מהחניה בדיוק אל הקפיטריה ואל המזכירות שבה למדתי.
נעמדתי ונשמתי.
הנה אני, חוזרת אל המקום בו למדתי, והפעם אני מרצה.
היו לי כמה רגעים מכוננים בחיים, על אחד מהם סיפרתי בהרצאה, על שיעור הריקוד הראשון שלי בגיל 6.
שנה אחרי זה, היה עוד רגע חשוב עבורי שלא סיפרתי עליו בהרצאה.
הרגע הנוסף היה בכיתה ב'. חזרתי מבית הספר ובעודי צועדת חזרה, בצומת בין שני רחובות, מול המכולת השכונתית, פתאום הבנתי שאני ממש סובלת בבית הספר הזה שאליו אני הולכת, וכנראה אמשיך ללכת עוד כמה שנים ולסבול..
ואז עלתה בי הבנה שאני פשוט מחכה לרגע בו אוכל ללמוד באוניברסיטה,
שאוכל ללמוד כמו שאני רוצה ויכולה.
הבנתי כבר אז בכיתה ב' שאני מאוד אוהבת ללמוד, אבל לא בדרך בה מלמדים אותי.
ידעתי כי יגיע הרגע והוא יהיה באוניברסיטה (אין לי מושג מה חשבתי על האוניברסיטה בגיל 8, אבל היה לי ברור שזה יתאים לי).
בגיל עשרים, מיד אחרי הצבא הלכתי ללמוד. לא נסעתי לטיול למזרח ולא למערב.
רציתי להתחיל ללמוד.
ברגעים הראשונים באוניברסיטה, בדיוק באותו המקום בו עמדתי לפני כמה ימים שעליתי מהחניה נעמדתי וחייכתי חיוך רחב, נזכרתי בילדה בת ה-8 שחיכתה להיכנס לאוניברסיטה. ואכן, האונברסיטה היתה עבורי, כל מה שרציתי בחיי: מרחב עצום וחופשי של למידה אישית.
אחרי שנה של הנאה צרופה, יחד עם קשיי הדיסלקציה, הצלחתי מאוד, ואמרתי לעצמי שמכאן אני לא יוצאת, שאני אמשיך ללמוד ובסוף אלמד כאן. כל כך נהניתי.
אלא שאז גילתי את האפשרות לרקוד באקדמיה למוסיקה ומחול.
ואחרי שהתקבלתי למרות שלא היה לי כל ניסיון,
החלום להיות מרצה עבר אחורנית, והחלום לרקוד עבר לקדמת הבמה.
עבר לאחור אבל לא לגמרי, נעלם לעשרים שנה.
לא הפסקתי את הלימודים באונברסיטה כיוון שכל כך נהניתי שם. הייתי הרקדנית הראשונה שיצרה תכנית לתואר משולב (עד אז היו רק תארים משולבים למוסיקאים).
אתמול הצלחתי לחבר את שני החלומות ועוד באותו מקום בו התחלתי את דרכי.
הצלחתי להרצות 12 דקות, בעל פה, ואפילו באנגלית, ולרקוד.
הצלחתי להביא את האמירה שלי על האפשרות שלנו לתקשרות חדשה,
שזה מה שתמיד העסיק אותי: האפשרות לחיות דרך תקשורת טובה.
הבאתי איתי אנשים שפגשתי אצלי בסטודיו, שצמחו איתי והם אמנים, מורים ומטפלים בזכות עצמם.
והבאתי את קבוצת הנוער הערבי – יהודי שיצרתי יחד עם ראבעה מורקוס.
אני מודה על האפשרות הזו לסגירה של מעגל.
שנים שאני רואה את עצמי מרצה לקהלים גדולים, אבל לא ידעתי מה ואיך זה הולך להתממש.
והנה זה התאפשר לי.
אני מקווה שעוד אנשים יכירו את הטכניקה הנפלאה של האימפרוביזציה בתנועה,
במיוחד ככלי לתקשרות ולא רק עבור שחרור והרגשה טובה.
האימפרוביזציה בתנועה היא כלי התפתחותי תודעתי בעל עוצמה אדירה.
בנוסף, אני מקווה שפרויקט "גשרים", קבוצת הנוער ערבי-יהודי של ראבעה ושלי ימשיך ויצליח להתקיים ולעורר הדים.
שתהיינה עוד הרבה הרצאות והופעות שתעוררנה השראה ורצון לנוע לשינוי.
אמן. ותודה.