Author: admin

ביום שישי האחרון חגגנו סיום שנה בסטודיו, עוד שנה שהסתיימה לה. שנה מיוחדת ומרגשת של הרבה עשייה, למידה, סקרנות, חקירה, אתגרים, גילויים, הסכמה, הקשבה, התרחבות, אפשרויות חדשות, יחד, חיבור, צמיחה, גוף ותנועה. 
שמחות ומודות על השנה שהיתה, מתרגשות לקראת ההמשך שכבר קורה לו..

חיברנו עבורכם כמה רגעים שחווינו יחד השנה:

Let's Play יולי 2012

עבורי, מהות ריקוד האימפרוביזציה היא למצוא את נקודת ה”אמצע”, המקום שהוא נינוח ועירני, לא ישנוני מדי ולא קופצני, בו אני לא רק בראש או ברגש. אני פתוחה, סקרנית וקשובה לרגע הנתון. הגוף מלא חיות. החושים פתוחים. התחושה היא שיש בי אושר הממלא את הגוף באנרגיות של שמחה ושלווה. ברגעים טובים בריקוד, כמו גם בחיים, זה פשוט קורה. לרוב אנחנו קוראים לרגעים כאלה “להיות בזרימה”.

ההילינג דאנס נועד לאפשר לגוף לחוות את התנועה ממקום משוחרר ופתוח. הוא מחבר בתוכו ידע מעולם התנועה-האימפרוביזציה, הקונטקט-אימפרוביזציה ועולם הטיפול והמגע (בייחוד השיאצו). המטרה היא לתת לעצמנו זמן להתחבר פנימה אל המקום השקט, ומשם לצאת אל התנועה שנובעת מהגוף, לא מהראש ולא מההרגלים. הגוף מוביל, והוא יודע מה נחוץ לו – אם זו תנועה חזקה ואנרגטית בחלל או תנועה שקטה פנימית. כך אנחנו מובילים את עצמנו, כמו גם את הפרטנר, לבטוח בחושים לחזור לאנרגיה שלו, ליהנות מחופש התנועה, וללמוד לרפא את עצמנו. הרבה אנשים מעידים כי עם כניסתם לסטודיו, ומתוך האפשרות שהם נתנו לעצמם לרקוד, הם כבר עברו תהליך שאפשר להם ריפוי והתחזקות.

היכן מתחיל ההילינג והיכן הדאנס?

הרעיון לחבר בין אמנות הריקוד לריפוי החל עוד בימי קדם, בתקופת השבטים. הריקוד נתפס אז כמקום של ריפוי ושל חיבור. בטקסים העתיקים נהג השאמאן להוביל את חברי השבט אל ריקוד משותף, ובכל פעם יועד הריקוד למטרה אחרת: החל מהורדת גשמים ועד לריפוי מחלות. כולם רקדו… פשוט רקדו. ההילינג דאנס מזמין אותנו חזרה אל הידע הקיים בכולנו. לילדים נשאר עדיין הידע הפיזי הטבעי: כשעצובים-בוכים, כששמחים-צוחקים וכשיש צורך במגע מבקשים חיבוק או דגדוג, כך שבאופן טבעי הגוף מבין את הצורך לשחרר לחץ ומתח המצטבר בו, וכך נשמר האיזון. בכל ריקוד יש מין ריפוי. בכול תנועה פיזית שבאה עם הקשבה לגוף יש מקור לריפוי. ריקוד שנרקוד עם תשומת לב, מביא אותנו לחוות את העוצמות השונות שעולות בגוף, ואז כל שנותר הוא לתת את המרחב המתאים, ואז הריפוי מתחולל.

בריקוד בשניים, המתנה יכולה לביות גדולה עוד יותר. ההצטרפות לפרטנר מזמינה אותנו ללמוד להקשיב, ולראות את הפרטנר דרך עיניים הקשובות לפרטים. לדוגמא, להקשיב לקצב של הפרטנר, דרך מעקב אחר הנשימה שלו, ולהתאים את המגע. היכולת להצטרף היא מתנה גדולה המאפשרת ללמוד להיות יחד מבלי לוותר על עצמנו. יכולת זו מאפשרת לנו ללמוד, לתמוך ולוותר על הרצון לשנות את הפרטנר. היא גם נותנת לנו דרך ללמוד להיות עם הרבה אנשים שונים. כיוון שאנחנו קשובים, אנחנו מבינים איך להצטרף מבלי לעורר “גלים”.

בשיעורים בסטודיו אני משווה פעמים רבות בין אמנות האימפרוביזציה ובין גלישת גלים: אנחנו לא נדרשים להמציא דבר, אלא להיות  קשובים לים הגדול, ולהיות מוכנים על הגלשן. לא דרוכים מדי ולא ישנוניים מדי, כדי שברגע הנכון נקום על הרגליים, ונגלוש על הגל המתאים. אז הגלישה היא מהנה ונעשית במינימום מאמץ כיוון שהגל לוקח אותי.

אני מזמינה גם אתכם להצטרף לקהילת ה”גולשים” שלנו בPLAY, אנשים הלומדים להקשיב ולראות, להרגיש ולחוות, ובעיקר ליהנות.

הרגע בו הבנתי שיש אפשרות 'פשוט לרקוד' היה כשנעמדתי מול המראה בשיעור הראשון באקדמיה למחול בירושלים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: "כמה אושר יש באפשרות לרקוד" והמחשבה השנייה ש"מכאן, מהסטודיו, אני לא יוצאת".

ההתרגשות והשמחה הסירו כל ספק שעלה על דעתי... כמו למשל מה אני אעשה עם זה בחיים... הייתי פשוט מאושרת.

היו אלה צעדיי המקצועיים הראשונים בתוך עולם הריקוד.

תמיד אהבתי לרקוד. כילדה ביליתי את רוב זמני בסלון הוריי, רוקדת לצלילי מוסיקה שהתנגנה מתקליטים שונים. הקהל שלי היה דודים וחברים, ולעיתים היה זה קהל דמיוני. רקדתי לבד ודמיינתי את כל אלה שרוקדים לצידי .

בעקבות האהבה הזו, כשהייתי בכיתה א' הלכתי יחד עם בנות כיתתי לשיעור הבלט הקלאסי הראשון שלי. יצאתי ממנו בעיניים דומעות ולב עצוב . לא הבנתי מה הקשר בין האווירה הנוקשה שהשרתה המורה חמורת הסבר עם הקוקו ההדוק מדי לראשה, וההוראות המשעממות שלה לתלמידות, לבין הריקוד שאני חוויתי בסלון שלי, בבית?

חזרתי אליו, לסלון, ולריקודים שלי  בהם היה הרבה חופש, דמיון, מוסיקה, ביטוי אישי ובעיקר שמחה.

בגיל הטיפש עשרה גיליתי את עולם התיאטרון, ואת האפשרות לעלות ולהופיע על במה. הבמה והקהל נתנו לי מקום של ביטוי, של התרגשות. מקום שהמשחקיות בו היא הדבר האמיתי. לפני כל הופעה הייתי מאבדת את קולי ומרגישה לחץ מהחשש  שמא לא אצליח להוציא קול, מה יקרה אז.

אלא שהתנועה הייתה הצד המוביל גם בתוך עולם התיאטרון, מצאתי את עצמי  נעה יותר מאשר משחקת  על הבמה. חיפשתי כנות, ובתוך טקסט כתוב תמיד  הרגשתי איכשהוא מסתתרת. עם הגוף, כך חשתי, לא הייתה אפשרות לזיוף.

לריקוד חזרתי רק אחרי שנים. כמו רבים, חשבתי שאיחרתי את המועד. שאני מבוגרת מדי, שאין לי את הגוף המתאים. נשאר שם מקום כואב בלב, דבר  שלא איפשר לי ללכת ולראות הופעות מחול של אחרים. קינאתי בכל אלו שמופיעים.

לאחר הצבא, הקרבי במיוחד, הלכתי כמצופה לאוניברסיטה, שם למדתי ספרות ותיאטרון, ולקחתי גם קורס בכוריאוגרפיה לתיאטרון. כבונוס, ככיף. בסוף שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה מצאתי את עצמי בחזרות לקראת מופע שהעלינו ברחבי הקמפוס. שוב הייתי על הבמה, נושמת, חיה ונהנית.

המורה המליצה על מגמת תנועה חדשה באקדמיה, וכך, בחשאי, פניתי למבחני הקבלה למגמה הזו.

בידיים רועדות פתחתי את מכתב התשובה מהאקדמיה, ופרצתי בשאגות שמחה על הקבלה שלי לחוג. וכך בגיל 21 נכנסתי לאקדמיה למחול, ללא ניסיון קודם בריקוד. הגשמתי חלום.

הייתי מאושרת. הייתי מאוהבת באפשרות שניתנה לי לרקוד.

מאז עברו עשרים שנה ואכן כך היה. רקדתי ללא הפסקה. נסעתי לחו"ל ורקדתי. חזרתי לארץ ורקדתי .עברתי מסטודיו לסטודיו ועל במות שונות ורקדתי. רקדתי כששמחתי. רקדתי כשהיית עצובה, חולה או מאושרת. רקדתי ועדיין רוקדת.

מגיל 21 ועד היום למדתי כל כך הרבה ממורים רבים, מקולגות ומהתלמידים.

בנסיעותיי הרבות בעולם פגשתי אנשים כמוני שחוקרים, מלמדים ויוצרים דרך האימפרוביזציה והקונטקט. פיתחתי עימם דיאלוג עמוק. גיליתי עולם מלא של אנשים, פסטיבלים ואירועים. גיליתי שהריקוד הפך לדרך חיים, ושדרכו ניתן להתפתח ביצירה. שניתן לעשות עבודה פנימית דרך הריקוד, וכי הדרך חשובה מהמטרה. זו הדרך שהובילה אותי לעבוד יותר ויותר עם אנשים שאינם רקדנים, כאלה שכמוני אוהבים לרקוד ושתמיד חלמו על כך. אני יותר ממאושרת על הזכות שניתנה לי לאפשר לאנשים רבים  דלת כניסה אל העולם הקסום הזה של המחול.

בכל פעם שמשהו משתנה בסדר היום שלנו, כשהזמנים משתבשים, כשאנו חורגים אפילו במקצת מההרגלים שלנו – אנחנו עושים אימפרוביזציה.

בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית ומשנים ולו במעט את מסלול ההליכה או את מסלול הנסיעה ולפתע אנחנו לא באוטומט שלנו, אנחנו חווים ביתר ערנות את עצמנו ואת שסובב אותנו – זאת אימפרוביזציה.

במידה ונשבור לחלוטין את השגרה וניסע למדינה זרה, החוויה של הנהיגה או ההליכה בבוקר תהיה בתולית וחדשה לגמרי. מי לא זוכר את התחושה של להתעורר בבוקר בעיר לא מוכרת, לצאת לרחוב,והכל חדש. כל החושים עירניים למראות, לריחות ולקולות החדשים ואנחנו פתוחים לחוויות חדשות בעולם – זאת חווית האימפרוביזציה.

עבורי להיכנס לסטודיו ולרקוד אימפרוביזציה, זה כמו החוויה של נסיעה למקום חדש. זה אותו הגוף שאיתו עבדתי לאורך היום: נסעתי, אכלתי ודיברתי, ובכל זאת עם הכניסה אל הסטודיו, החלפת הבגדים וההתכווננות אל עבודה שהיא גם פיזית וגם מנטאלית, יש תחושה של התחדשות, התרגשות ופתיחה של  כל החושים למצב מקסימאלי של ערנות, בדיוק כמו בנסיעה לחו”ל.

דרך תרגילים פשוטים שפיתחתי לאורך השנים בהוראת האימפרוביזציה, תרגילים שהם פשוטים ואפשריים לביצוע לכל אחד, בכל גיל ,ניתן לראות את המוכר מזווית חדשה. ומהחוויה שלי, רוב האנשים ברגע שהם מגלים ונפתחים אל האימפרוביזציה בסטודיו, הם מבינים שבאמצעות הריקוד והאפשרויות של האימפרוביזציה, הם בעצם מתאמנים ולומדים על אופן ההתנהלות שלהם בחיי היומיום, מחוץ לסטודיו.

אז על מה מתאמנים באימפרוביזציה:

1.על הדרך בה אנחנו קולטים את העולם סביבנו, חידוד החושים, הקשבה (לעצמי, לאחר, לסביבה).

2. על האופן בו אנחנו מעבדים את החומרים – הטעם האישי, המצב הפיזי והרגשי שלנו.

3. על היכולת לקבלת החלטה ולבחור, מה אנחנו עושים בכל רגע ורגע.

על התהליך הזה שקורה לנו בכל רגע ובכל דקה בחיים, אנחנו מתאמנים דרך ריקוד,בהנאה ובפשטות באימפרוביזציה.

איך נראה שיעור  אימפרוביזציה?

האנשים מגיעים ולוקחים קצת זמן לעשות הפרדה בין היום שעבר עליהם ובין והזמן המיוחד שלקחו לעצמם בסטודיו. נאספים למעגל ועושים חימום ביחד באופן שבו מחקים את התנועות של המנחה, בתרגילים שעוזרים גם לגוף להתחמם וגם למחשבה להתבהר. בשלב מתקדם של החימום, מבנה המעגל נשבר וכל אחד מתחיל לנוע בחלל באופן חופשי יותר. לאחר שחיממנו את הגוף, את נפתחים לחימום בחלל הסטודיו, בתנועה שהיא יותר אקטיבית הליכה עד ריצה, עד למצב שבו כל אחד רוקד ריקוד אישי עם מוסיקה. בשלב הזה כל אחד כבר התחמם פיזית ומנטאלית, והתנועה נפתחה אל הריקוד האישי של כל אחד. עכשיו גם ננסה להקשיב ולגלות איפה אני היום, מה הריקוד שלי היום, מה הקצב שלי, אילו חלקי גוף או תנועות חוזרות היום. מכאן ממשיכים אל נושא השיעור, בדרך כלל אנו משוחחים מעט על הנושא אותו לומדים וחוקרים אותו יחדיו לאורך מספר שיעורים. החל מעבודה עם חלקי גוף , תנועה בחלל, בניית השפה האישית שלי בריקוד, מוביל מובל, אימפרוביזציה בקבוצה. עבודה עם הקול והנשימה, ריקוד ודימויים ועוד ועוד.. עולם עשיר של עומק, פשטות וקסם..

תהליך הלמידה של אימפרוביזציה מאפשר לכל אחד למצוא את דרכו האישית אל השפה הפנימית, לאפשר לערוצים שהיו אולי חסומים להיפתח, להתחבר אל היצירתיות וההבעה .דרך שפת האימפרוביזציה ניתן להתבונן בעצמנו ובתהליכים שאנו עוברים, באמצעות תנועה, הנאה, פשטות ושמחה, יחד עם עבודה מאוד מעמיקה שמאפשרת התבוננות פנימה והחוצה על עצמי ועל הסביבה. זו חוויה מרתקת  שבה כל שבוע אנחנו חווים נסיעה אל ארץ חדשה ומופלאה, רק בלי הדיוטי- פריי והטיסה היקרה..

לעיתים אני קמה בבקר ומיד עולה בי תחושה חזקה לגבי מה הולך להיות היום.

התחושה פיזית והיא עוברת בגוף. אני חשה אותה פעמים רבות דרך הנשימה, לעיתים בגרון או בבטן. התחושה חזקה והיא יכולה להתבטא לעיתים גם בחוסר שקט, מועקה או כבדות, בתחפושת של עייפות או באנרגיה רבה של עוצמה. משהו עומד לקרות היום..

מניסיוני משהו אכן יקרה. אלא שבבקר אין לי מושג מה יקרה וישנן אפשרויות רבות. התחושה אכן נכונה, אלא שהפרשנויות וההסברים לא בהכרח נכונים.

הדבר היחיד שברור הוא שיש בי תחושה חזקה ואני קשובה לה ונותנת לה מקום. בין אם היא קשה, מפחידה או משמחת ..

לאורך השנים אני רואה כמה התרחקנו מההרגשות שלנו, מלהרגיש דברים -  בין אם טובים, מורכבים או קשים.

אנחנו פשוט פחות מיומנים בלהרגיש. רובנו מתורגלים יותר בלחשוב, להבין, לנתח. אפילו את הרגשות שלנו אנחנו מנסים להבין לעיתים דרך הראש.

כאני שואלת בסטודיו את התלמידים מה הם מרגישים כעת בגוף, פעמים רבות התלמידים לא יודעים לזהות באיזה רגש הם נמצאים, מה עובר עליהם כעת. הגוף מדבר אלינו כל הזמן וללא הספקה. נדרש זמן מה עד שלומדים להקשיב לו מחדש.

הגוף מוסר לנו מסרים, מציע הצעות, לעיתים מנסה להאט אותנו ולעיתים לזרז,  לעיתים הוא מתחנן (כמו בזמן מחלה) ולעיתים רחוקות,  כשהוא כבר ממש נעלב, הוא משתתק. זה לא קורה הרבה, אבל ברגעים קיצוניים בחיים, במקרי טראומה,  יש שתיקה, ומשם יש תהליך לפתוח חזרה את הגוף, שהוא יחזור וידבר.

כשנולדנו היה זה רק הוא - הגוף שדיבר. כל תחושה עלתה בעוצמה ודרשה מיד התייחסות, והגוף נרגע רק כשהוא קיבל את ההתייחסות המתאימה.

עם הגדילה שלנו התחלנו להקשיב פחות ופחות לגוף. חלקינו כגדולים אף מתמחים ביכולות להתעלם ממנו. הגוף יכול להיות בסבל ובכאבים, ואנחנו נמשיך כאילו הכול כרגיל.

תלמידה אחת שהיא גם פרופסור לפסיכולוגיה, שיתפה אותי שעד שהיא החלה לרקוד היא חוותה את הגוף שלה מהגבות ומעלה. עם פתיחת חווית הריקוד היא גילתה שיש גוף שלם גם מתחת לגבות.

הגוף הוא הבית שלנו.

כל פעם מחדש זה מדהים אותי עד כמה אנשים חיים ללא בית בעולם, הומלסים ללא הגוף שלהם.

זה לא פשוט לחיות ברחוב או לחיות בבית שרק לעתים רחוקות באים לסדר, לנקות ולארגן אותו. יש כאלה שעזבו את ביתם, לעיתים בגיל צעיר מאוד, ואז הם חוזרים אחרי שנים רבות, פעמים רבות בעקבות מחלה. חוזרים ומגלים בית נטוש ועזוב, עם חשבונות לא מטופלים, צנרת שאינה בשימוש, ואז צריך להתחיל לשקם, לנקות ולשפץ את הבית, שהוא הגוף.

אני מזמינה את כולנו לתת זמן ומקום להקשיב לתכנים שהגוף יבחר לספר לנו.

התכנים שעולים מהגוף שונים לרוב מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מהראש, שלרוב רק יוצרים מרחק נוסף בינינו ובין תחושת הגוף. לכן, ההצעה שלי היא לאפשר לתכנים לעלות ורק להיות איתם. ללמוד להיות עם תחושה, לזהות את הגל של התחושה: מתי הוא עולה ומתי הוא עובר, לדייק את האזור בגוף בו אנחנו מרגישים ובעיקר לא להפריע לתהליך ולא מהר לפרשנות: אז מה זה אומר?

הסקרנות או הצורך שנובע מההרגל להבין את "מה זה אומר?", פעמים רבות מביא אותנו לנתח, להסביר ולסדר את החוויה במקום לרגע להיות איתה. לכן נאפשר לעצמנו זמן להיפתח ולהעלות תכנים. נקשיב למה שעולה מהגוף, למה הגוף מספר לנו,  נאסוף את המידע, ורק אז נאפשר למילים שעולות מתוך הגוף לתת שם לחוויה.

האימפרוביזציה מתארת תהליך של קליטת המציאות, עיבוד הנתונים וקבלת החלטה בכל רגע נתון.

לכן היא כל כך מופשטת. כולנו עושים זאת בכל רגע בחיים, כחלק מתהליך ההישרדות שלנו והתקשורת. ללמד את התהליך לא ממש ניתן אלא להצביע למשתתפים על התהליך אותו הם עוברים, ומעבר לכך להוביל אותם לחוויה. הצד החזק של האימפרוביזציה בתנועה הוא לאפשר לאנשים לחוות את התהליך ממקום חיובי דרך הגוף.

בקורסי אימפרוביזציה מאירים למשתתפים את הדרך אותה הם עוברים, מפרקים את התהליך לחלקים קטנים ונותנים לשלבים שמות .שמות אלו הופכים לשפה דרכה ניתן לתקשר בשיעור מבלי לעבוד. השמות הופכים לכלי העבודה באמצעותם ניתן לתת פידבקים ולקדם את תהליך הגדילה של כל אחד, ניתן לתת פידבקים מעמיקים ולעיתים מאוד נוקבים שלרוב מתקבלים אצל המשתתפים. הפידבקים הם דרך החומר (הריקוד) כיוון שהם עוסקים בחומר השיעור ודרך השפה של הקורס.

 לאפשר לאנשים לעבור חוויה ואז לתאר לאנשים מה עובר עליהם בזמן אמת זה קסם העבודה.

השלב השני הוא להאיר למשתתפים מה החלקים בהם הם חזקים ומיומנים. כיוון שזה תהליך אותו אנו עושים בכל רגע בחיים, לכל אחד יש נקודות שהוא מיומן ומוצלח בהן, לכן תמיד ניתן לחזק את המשתתפים על בסיס הדברים אותם אנו רואים בסטודיו והפידבק יהיה כנה.

השלב הנוסף הוא להאיר את המקומות החסומים ולתת כלים כיצד ניתן לפתוח חסימות, לחדש ערוצים נשכחים שהיו לנו כשהיינו קטנים ולתת כלי עזר לבנות מחדש את תהליך :

קליטה, עיבוד והחלטה = אימפרוביזציה.

הקורסים למתחילים מאוד חווייתיים כיוון שהם מתבססים על תהליכי הקליטה של החושים:

אנו פותחים מחדש את ערוץ המשחקיות ((PLAY, ערוץ שמאפשר כמו לילדים ללמוד מחוויה ולא רק מהראש או  רק מהרגש .

1. שלב ראשון הוא הראייה: לראות מחדש,ליצור "הזרה" על תהליך שהוא כל כך מוכר ושחוק לרוב. ללמוד להסתכל מחדש על הסביבה ועל אחרים (לאלו משממשיכים ומעמיקים לתהליכי יצירה והופעה המבט מופנה גם פנימה, איך אני רואה את עצמי).

הגוף הוא הכלי ולכן הראייה מתקשרת לכל הרבדים: ראייה מרחבית, פוקוס ללא ראייה - עיניים עצומות תחדש את המבט ועוד..

2. השלב השני הוא השמיעה: תנועה עם וללא מוסיקה, עבודה על עצירה ותנועה ועוד..
3. שלב שלישי הוא מגע: בשלבים ראשונים מגע ללא משקל ולמתקדמים יתאפשר לחוות מגע עם משקל, כזה שנותן אמון, מתמסר ומאפשר (קונטקט אימפרוביזציה).
4. שלב רביעי: הנשימה. זהו  שלב הדורש כניסה לעבודה עדינה יותר הדורשת ריכוז וסבלנות.
5. שלב חמישי: חוש הטעם, מגיע בשלבים מתקדמים. חוש הטעם קשור לטעם שלנו בריקוד, מה אנחנו אוהבים בתנועה שלנו. כיצד אנחנו "מתבלים" את הריקוד שלנו,  מה הופך את הריקוד של כל אחד לייחודי לו.
6. החוש השישי: האינטואיציה, קליטת תהליכים שלא ניתן לראות אותם. אלו שלבים שלרוב מתרחשים בתוך קבוצת אנשים שכולם עברו את השלבים הראשונים הקשורים לפתיחת החושים.