101 דרכים לומר "לא" בקונטקט אימפרוביזציה
קונטקט אימפרוביזציה הוא ריקוד שמזמין את כל הגוף שלנו להיות להיות נוכח וזמין. כדי לרקוד באופן כזה, אנו צריכים לבנות יכולת לסמוך על עצמנו ועל שותפינו. אנו מטפחים או מקלקלים את האמון הזה על ידי היכולת או חוסר היכולת שלנו להגדיר גבולות וכבוד. עבורי זהו תהליך מתמשך גם לאחר למעלה משני עשורים של ריקוד. לאורך הדרך, התמודדתי עם שאלות רבות: כיצד ניתן לאפשר לאנשים לדעת שעדיין לא התחממת ואתה עוד לא מוכן לרקוד, או לחילופין שאתה רוצה לסיים ריקוד? איך אתה מגדיר גבולות כאשר יש לך מגבלה פיזית או כשרוקדים עם שותף שאינו רגיש וקשוב דיו? איך מתקשרים לפרטנר את הגבולות שלי?
מחקירתי המתמשכת ביחס לטיפוח גבולות ברורים, פיתחתי סדנה בשם "101 דרכים לומר "לא" בקונטקט אימפרוביזציה". הנחת היסוד של הסדנה היא כי רק כשיש ביטחון ויכולת לומר "לא", תהיה אפשרות מלאה לומר "כן". בסדנה, אנו חוקרים מיומנויות פיזיות ומילוליות לומר "לא" לריקוד, מגע, העברות משקל, הרמות, מומנטום ומניפולציות. לדוגמה, כאשר מישהו מגיע לתפוס ולהרים אותי ואני לא רוצה להיות מורם, אני יכול לרדת עם המשקל שלי ולעבור למרכז שלי מהמרכז השותף שלי. באופן זה אני נעשה כבד מדי, ואמירת ה"לא" שלי ברורה. עם הידע הזה של איך להגיד לא, אני יכול להרוויח את ההיפך: כאשר אני רוצה לומר כן, לנצל את ההזדמנות כדי לעוף, אני כבר יודע כיצד להיות קל על ידי העלאת המרכז שלי והסינכרון עם המרכז של הפרטנר שלי. הדבר נכון גם עם המגע. אני צריך את האמון שלי בעצמי ואת היכולת להסיר את ידו של מישהו (פיזית או מילולית), כאשר אני לא רוצה מגע או מניפולציה. עם ביטחון ביכולת שלי לקבוע את הגבול, אני יכול לבחור את ההיפך ולהיפתח למגע.
רוברט בליי מציע לנו דימוי: כאילו יש דלת בנפשנו. בעודנו ילדים, הידית היא מבחוץ ואנשים באים והולכים כרצונם. ככל שאנו מתבגרים, אנו לומדים להעביר את הידית פנימה, ולבחור מתי ולמי כדאי לפתוח או לסגור את הדלת. אם אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסגור את הדלת, אנחנו חופשיים לפתוח אותה ולהזמין אנשים להיכנס. יש אנשים שבאים לרקוד קונטקט אימפרוביזציה, ועבורם זהו אתגר לחוש ולהתחבר לתחושות הגוף שלהם. זו יכולה להיות תוצאה של אנשים שפילסו את דרכם מבעד לדלת שלהם בשלב מוקדם בחיים, או דווקא של אנשים שיצרו מגן או שריון החוסם אותם מיצירת קשר מלא עם הגוף שלהם ועם העולם. עבורם פיתוח המיומנות של קביעת קו הגבול חשובה ביותר, כדי לדעת שיש להם את ידית הדלת מבפנים. עם היכולת להביע את הגבולות, הם יכולים להתחיל לוותר על שכבות המגן ולהזמין יותר אפשרויות לתוך הריקוד ואל חייהם.
בקונטקט אימפרוביזציה יש עיקרון בסיסי: כל אדם לוקח אחריות על עצמו. אני הוא האדם היחיד היכול להיות בתוך הגוף שלי, אז אני צריך לשמור חלק ממני ער, חלק היכול לחוש ולתקשר (פיזית או מילולית) את הצרכים, הגבולות והרצונות שלי. מתוך החקירה של ביטוי ה"לא" שמאפשר את הרחבת ה"כן", צמח תרגיל שנקרא "שני הנהרות", בו אני משתמש בעבודה עם קבוצה שכבר מכירה ועובדת יחד. אדם אחד, המקבל, שוכב על גבו. שני האחרים, "שני הנהרות", מלטפים בעדינות את זרועות השוכב. כאשר הוא משלב את זרועותיו זה סימן ל"אל תגעו בי כלל". כשהוא מניח את זרועותיו על הרצפה לצד גופו זה סימן ל"געו בי בעדינות, כאילו היינו עכשיו במקום ציבורי". כאשר הוא מניח את זרועותיו מעל לראשו, זה סימן ל"אתם יכולים לגעת בו בכל מקום, ללא גבול". השוכב יכול לשנות את מיקום זרועותיו בכל זמן. המגע עשוי להיות בעל נימה מרגיעה, נעימה, מטפחת או מפעילה, אבל המקבל תמיד בשליטה על מה שהוא מקבל. הוא זה הפותח והסוגר את המנעולים של שני הנהרות. במקביל, שני הנהרות יודעים שלא משנה היכן זרועות המקבל, הם נוגעים רק בהתאם למה שנכון ונוח עבורם. זה ברור שאם התרגיל לא היה מאפשר את הלא המוחלט - אל תגעו בי כלל, הוא לא היה יכול לאפשר את ההסכמה המוחלטת, של ההתמסרות למגע ללא גבולות. כשהגבול זמין ונראה לעין, אנשים יכולים לבקש יותר מאשר אם הגבול לא היה שם. התרגול הזה מאפשר בהמשך נוחות גדולה יותר עם ההסכמים שבשתיקה שאנו עושים בכל רגע בו אנו רוקדים.
בצפייה בילדים משחקים ניתן לראות בבירור את קביעת ובחינת הגבולות שלהם במשחקי אימפרוביזציה, בונים ושוברים את החוקים שהם עצמם הגדירו. לפעמים בסימן פיזי או מילה ברורה, לפעמים המשחק מפסיק לגמרי כאשר יש חצייה גדולה מדי של הכלל שנקבע. הם פועלים ללא הרף כדי לשמר את תשומת הלב ואת הכוח להיות הוגן ומאוזן. זה נראה דומה למה שאנחנו עושים בקהילה הריקוד שלנו.
שמתי לב שהמפגשים עם הכי הרבה קונפליקטים הביאו בסופו של דבר גם את הכרת התודה הכנה ביותר. כשהיינו מעורבים באופן מלא בבדיקת וביסוס הגבולות, היתה תחושה של למידה, של יצירת קשר, של להיות חלק מקבוצה שבאמת מקשיבה ומכבדת את חבריה. באמצעות התהליך ויישום ההבנות הללו, אנחנו יכולים להתחיל וליצור באמת קהילה. בריקוד שלנו ובחיינו.
כתב: מרטין קיאו.
תרגום מאנגלית: חן קס.