אינטנסיב עבודה קבוצה

תמיכה - לדעת לקבל ולדעת לתת.

סדנה זו מוקדשת למילה תמיכה. ליכולת שלנו להיות נתמכים, סומכים ומתמסרים כמו גם ליכולת שלנו לתמוך, ולאפשר לאחר להירגע ולהרפות.

ללא היכולת לדעת לקבל תמיכה לא נדע איך לתת אותה. היכולת להסכים מחייבת בשני הצדדים, להסכים להיות שם עבור האחר זהה להסכמה שהאחר יהיה עבורי.

תמיכה טובה עבור האחר מבקשת קודם כל להיות תמיכה שאינה דורשת מהנותן לשלם מחיר "כבד", להתעייף או לגרוע מעצמו.

כשאנו תומכים באחר בריקוד דרך מגע, שהפרטנר שלנו נשען עלינו ומעביר משקל אלינו, הדרך הנכונה לתמוך באחר היא קודם כל לתמוך בעצמנו .

בריקוד הכוונה היא ללמוד להשתמש בשלד שלנו, ולקבל תמיכה מהקרקע (הרצפה) ומכוח המשיכה. כשאנו מתאמצים יתר על המידה נרגיש זאת בגוף וגם הפרטנר שלנו יחוש זאת.

לאורך השנים ראיתי שיש כאלה שאוהבים לתמוך ולקחת משקל, ויש כאלה שאוהבים שתומכים בהם,הם רגילים לתת משקל. אתם בטח מכירים את אלו שימהרו להיות המטפלים ולהציע עזרה, לבין אלו שימהרו למצוא "מי עוזר לי כעת" .

לכל אחד יש את הנטייה שלו שאותה עם השנים הוא מחזק. הנטייה הזו מקבלת במשך השנים צורה בשרירים שלנו ובמבנה השלד שלנו. ההרגל נטבע בגוף שלנו ועם אנחנו מתרגלים להיות באיכות אחת, ופחות פתוחים לחוויות חדשות.

לעיתים, במפגש עם פרטנר, בייחוד כשיש מגע והפידבק הוא מיידי ועוצמתי ,יש נטייה לגוף לשחזר את מה שהוא מכיר.

התהליך הוא ללמוד להיות נוכחים בשתי האיכויות: התומך והנתמך. בעיקר ברגע המפגש במגע עם האחר, ללמוד להשתנות בהתאם למה שקורה בריקוד: כשיש צורך לדעת לתמוך באחר ולקחת את המשקל, וכשיש אפשרות וזה נכון לדעת גם להעביר משקל.

כך יש זרימה נעימה בריקוד, אף אחד לא מתעייף מלהיות רק באיכות אחת, וכיף להיות יחד!

אנחנו נבקר בסדנה בשני המקומות: התומך והנתמך. לאחדים מקום אחד יהיה מאתגר, דווקא איפה שלשני יהיה קל. כפי שבחיים לאחד יהיה מאוד מאתגר לבקש עזרה מחבר,  לעומת משהו אחר שצריך ללמוד לא תמיד לבקש את תמיכת האחר בו..שוב אנחנו מתורגלים בתפקיד או באיכות אחת על פני השנייה.

העיקרון החשוב הוא להבין את חשיבות הזרימה בין שני הצדדים, ולהבין שבשני הצדדים התומך ונתמך יש צורך בדבר אחד זהה : אמונה מלאה קודם בעצמי ואחר כך באחר.

התומך : זה שמקבל משקל, יהיה עליו ללמוד קודם לסמוך על עצמו ולדעת להשתמש במבנה השלד שלו. לא לקרוס או לסבול תחת המשקל, יש הנאה רבה לגוף ולנפש במקום שיש בו תמיכה באחר. זה מחזק אותנו בכל רובד לא רק את הפרטנר.

הנתמך: זה המקבל תמיכה, יהיה חייב ללמוד לסמוך על עצמו לא לקרוס על הפרטנר אלא להמשיך להרגיש את השלד שלו. חשוב ללמוד לא לדאוג לפרטנר שלוקח את המשקל שלנו, אלא  לסמוך שהפרטנר דואג וקשוב לעצמו. ברגע שאנחנו נותנים משקל ובו זמנית דואגים, הדאגה הופכת אותנו לכבדים ואז באמת יהיה קשה לפרטנר שלנו.

במפגש במגע עם פרטנר אנחנו לעיתים שומעים הרבה קולות פנימיים, לדוגמה:

אני כבד מידי, אני קטן/גדול מידי, אני מתחיל מידי, או הפרטנר שלי כבד מידי,  הפרטנר שלי גדול/קטן מידי,  הפרטנר שלי מתחיל / מתקדם מידי, ועוד כל מיני קולות אחרים.

מתוך הניסיון שלי ושיחות רבות עם אנשים אני רוצה לשתף בכמה נקודות שטוב לזכור אותן:

• לכולם יש את הקולות האלו בראש, אלו שעושים זאת שנים כמו למתחילים.

• זה בסדר. אנחנו אנושיים.

• שמעו את הקולות האלו ואז והניחו להם.

• אל תתקעו בהם, זה החלק הכי פחות מעניין במפגש הזה.

• חזרו  אל הגוף,  אל מה שבאמת קורה ברגע הזה בגוף, לא בראש.

• תשאלו את עצמכם: איפה המשקל שלי?

• תבדקו האם אתם נושמים. ותנשמו.

• תזכרו,  יש עכשיו, כאן ברגע הזה, אפשרות למפגש חד פעמי, מרגש ומפתיע.

•  זה מסע וזו דרך. יש לסמוך על הדרך. לזכור שתהליך הלמידה הוא דרך הגוף. היו סבלנים ונדיבים לעצמכם.

  "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אמר ד"ר סוס.

 

לעיתים, בריקוד עם פרטנר, קורה משהו, משהו אחר, מעין רגעי קסם מיוחדים בהם הריקוד מתרחש כמעט מעצמו. נוצרת שיחה בין זרועות, ברכיים, כפות רגליים, ריצפה, כוח המשיכה, שיחה במפגש של עיניים, לעיתים גם אם הן עצומות, מפגש של שתי נשמות שרוקדות עתה יחד, שני לבבות.

יש משהו בתקשורת הזו, תקשורת של הגוף, קשר שאינו מערב מילים, שפותח חלון אחר, שנוגע במקום אחר. שנוגע, כן, ממש נוגע. כשהתקשורת הזו מכילה גם הקשבה, נשימה, חמלה ואפשרות, היא ממש כמו מגע, כמו חיבוק. מישהו שנמצא כרגע איתי, רואה אותי, רוקד איתי, נפתח כלפיי, ומאפשר לי, גם אם לדקה אחת או עד שהשיר מסתיים, ליצור, לבנות, לחוות ולהרגיש יחד.

כזה היה הקשר הראשון, שחווינו כתינוקות. קשר של מגע, הרבה קירבה, צרכים בסיסיים, מאוד פשוט. כשרצינו משהו, קצת בכינו, ומישהו היה שם, לתת לנו את מה שהיינו צריכים ורצינו באותו הרגע. ללא מילים. עם הרבה נוכחות, חום וביטחון. מהגוף אל הלב ובחזרה אל הגוף. זה מה שלמדנו על תקשורת, ככה גילינו מה זו אהבה. כנראה אז גם נולד הרצון הזה בקשר עם בן/בת זוג או למעשה כל קשר, בו רצינו שיידעו לקרוא אותנו בלי מילים, שבאמת ייראו אותנו.

לעיתים, בריקוד, אני מרגישה אותו דבר. הפרטנר יכול להיות מישהו שאני כלל לא מכירה, אבל החיבור הזה של הריקוד, שוב, אם יש בו הכלה, אפשרות, הקשבה ופתיחות, הוא חיבור שמישהו באמת רואה אותי, ואני רואה אותו. כך מתוך חוויות הריקוד והגוף, נוצר שוב הקסם הזה, קצת כאילו מישהו מחבק אותי מבפנים.

בחיי היומיום שלנו אנו מכירים את הצורך במגע הבסיסי: החיבוק ההורי, המגן, הכמעט הישרדותי. מגע נוסף הוא מגע של אינטימיות ומיניות, הרצון לגעת באחר ושהוא ייגע בי, להביע באמצעות המגע קירבה, תשוקה, חקירה. מגע שלישי הוא מגע של אהבה, מגע של צ'קרת הלב. אהבה לשם אהבה, נתינה וחמלה, רגש טהור וממלא.

המונח Contact בתרגומו לעברית: מגע, או אולי קשר? בריקוד מתפתח סוג אחר של מגע, מגע שהוא תקשורת, לעיתים אף בלי לגעת. רק להיות, ביחד, קשוב לעצמי ולפרטנר. אם זה מגע מרפרף, מגע של החלקה, כמו פרפרים מבפנים או מבחוץ; מגע מלווה: נוכח, תומך, עם איזון מקסימלי ביני לבין הפרטנר; או מגע מוביל עם כיוון ואנרגיה היוצר פעולה.

בריקוד יש יסוד מרפא, וכך גם במגע. אולי המקום שבנוכחות הזו, אני לא לבד. וזה פתאום נראה כל כך פשוט, כל כך אפשרי. יש משהו חשוף בהתמסרות למגע, כמו אולי בהתמסרות לריקוד. אולי כי מקור שניהם הוא הגוף. כשזה מדויק, יש בחיבור הזה כל כך הרבה חופש מצד אחד, והתמסרות ואינטימיות מצד שני. מעוף וקרקע במקביל.

כמה כיף לרקוד, כמה נעים להרגיש יחד, כמה ממלא ומרפא לשלב בין השניים.

הכירו את "אימפרוביזציה", הגיבורה הראשית של הערב.

האימפרוביזציה שואלת את האנשים הרוקדים, כמו גם את הצופים: "רוצים שינוי?" היא מעוררת אנשים להתעוררות ונוכחות לרגע הזה, במה שקורה להם ביחס לעצמם, לפרטנר שאיתם ולסביבה.

"לא מופע מחול" הוא אירוע  המשתף  את החקירה של אילנית תדמור בעולם האימפרוביזציה ב -20 השנים האחרונות, במפגש שבין עולם הבמה והיצירה, לבין עולם ההתפתחות האישית.

הערב מציג דינמיקה של יחיד, יחידים, זוגות וקבוצה. אג'נדות שחיות במקביל זו לזו, נפגשות, לעיתים גם מתנגשות, כיצד עובדים עם מתחים שונים. כיצד חוקים נוצרים ומה קורה כשהם נשברים, כיצד יוצרים יחד, כיצד חיים יחד.

זו לא הופעה, למרות שיש קטעי ריקוד... זו לא הרצאה למרות שיש קטעי דיבור... זו לא סדנה למרות שאנחנו מקווים שהמשתתפים יחוו גם בעצמם... כמו באימפרוביזציה, זה גם וגם.

זהו ערב שמשתף, שואל שאלות ומרחיב אפשרויות ביחס למפגשים, ביחס לחיים ביחד, ביחס לתקשורת, ביחס למציאות שלנו, הפרטית והחברתית.

זו הזמנה אל דרך בה ניתן ליצור שינוי בחיים שלנו, כל אחד בחיים שלו, דרך האימפרוביזציה, שינוי שמביא אפשרות להתעוררות, להקשבה, לפתיחת אפשרויות חדשות בחיים שלנו.

הערב יתקיים ב29.3.2014, במחסן 2, בנמל יפו.

כדי להעלות את הערב אנחנו זקוקים לתמיכה שלכם.

העלנו קמפיין לגיוס כספים דרך אתר מימונה.

הכסף שנגייס הוא לטובת שכר משתתפים (רקדנים ומוסיקאים), מוסיקה מקורית, עיצוב תלבושות, תאורה, ותערוכת צילומים של הצלם הדר כהן המלווה את החקירה והעבודה שלנו בסטודיו.

השתתפו איתנו ואנחנו נוכל לשתף אתכם.

הרגע בו הבנתי שיש אפשרות 'פשוט לרקוד' היה כשנעמדתי מול המראה בשיעור הראשון באקדמיה למחול בירושלים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: "כמה אושר יש באפשרות לרקוד" והמחשבה השנייה ש"מכאן, מהסטודיו, אני לא יוצאת".

ההתרגשות והשמחה הסירו כל ספק שעלה על דעתי... כמו למשל מה אני אעשה עם זה בחיים... הייתי פשוט מאושרת.

היו אלה צעדיי המקצועיים הראשונים בתוך עולם הריקוד.

תמיד אהבתי לרקוד. כילדה ביליתי את רוב זמני בסלון הוריי, רוקדת לצלילי מוסיקה שהתנגנה מתקליטים שונים. הקהל שלי היה דודים וחברים, ולעיתים היה זה קהל דמיוני. רקדתי לבד ודמיינתי את כל אלה שרוקדים לצידי .

בעקבות האהבה הזו, כשהייתי בכיתה א' הלכתי יחד עם בנות כיתתי לשיעור הבלט הקלאסי הראשון שלי. יצאתי ממנו בעיניים דומעות ולב עצוב . לא הבנתי מה הקשר בין האווירה הנוקשה שהשרתה המורה חמורת הסבר עם הקוקו ההדוק מדי לראשה, וההוראות המשעממות שלה לתלמידות, לבין הריקוד שאני חוויתי בסלון שלי, בבית?

חזרתי אליו, לסלון, ולריקודים שלי  בהם היה הרבה חופש, דמיון, מוסיקה, ביטוי אישי ובעיקר שמחה.

בגיל הטיפש עשרה גיליתי את עולם התיאטרון, ואת האפשרות לעלות ולהופיע על במה. הבמה והקהל נתנו לי מקום של ביטוי, של התרגשות. מקום שהמשחקיות בו היא הדבר האמיתי. לפני כל הופעה הייתי מאבדת את קולי ומרגישה לחץ מהחשש  שמא לא אצליח להוציא קול, מה יקרה אז.

אלא שהתנועה הייתה הצד המוביל גם בתוך עולם התיאטרון, מצאתי את עצמי  נעה יותר מאשר משחקת  על הבמה. חיפשתי כנות, ובתוך טקסט כתוב תמיד  הרגשתי איכשהוא מסתתרת. עם הגוף, כך חשתי, לא הייתה אפשרות לזיוף.

לריקוד חזרתי רק אחרי שנים. כמו רבים, חשבתי שאיחרתי את המועד. שאני מבוגרת מדי, שאין לי את הגוף המתאים. נשאר שם מקום כואב בלב, דבר  שלא איפשר לי ללכת ולראות הופעות מחול של אחרים. קינאתי בכל אלו שמופיעים.

לאחר הצבא, הקרבי במיוחד, הלכתי כמצופה לאוניברסיטה, שם למדתי ספרות ותיאטרון, ולקחתי גם קורס בכוריאוגרפיה לתיאטרון. כבונוס, ככיף. בסוף שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה מצאתי את עצמי בחזרות לקראת מופע שהעלינו ברחבי הקמפוס. שוב הייתי על הבמה, נושמת, חיה ונהנית.

המורה המליצה על מגמת תנועה חדשה באקדמיה, וכך, בחשאי, פניתי למבחני הקבלה למגמה הזו.

בידיים רועדות פתחתי את מכתב התשובה מהאקדמיה, ופרצתי בשאגות שמחה על הקבלה שלי לחוג. וכך בגיל 21 נכנסתי לאקדמיה למחול, ללא ניסיון קודם בריקוד. הגשמתי חלום.

הייתי מאושרת. הייתי מאוהבת באפשרות שניתנה לי לרקוד.

מאז עברו עשרים שנה ואכן כך היה. רקדתי ללא הפסקה. נסעתי לחו"ל ורקדתי. חזרתי לארץ ורקדתי .עברתי מסטודיו לסטודיו ועל במות שונות ורקדתי. רקדתי כששמחתי. רקדתי כשהיית עצובה, חולה או מאושרת. רקדתי ועדיין רוקדת.

מגיל 21 ועד היום למדתי כל כך הרבה ממורים רבים, מקולגות ומהתלמידים.

בנסיעותיי הרבות בעולם פגשתי אנשים כמוני שחוקרים, מלמדים ויוצרים דרך האימפרוביזציה והקונטקט. פיתחתי עימם דיאלוג עמוק. גיליתי עולם מלא של אנשים, פסטיבלים ואירועים. גיליתי שהריקוד הפך לדרך חיים, ושדרכו ניתן להתפתח ביצירה. שניתן לעשות עבודה פנימית דרך הריקוד, וכי הדרך חשובה מהמטרה. זו הדרך שהובילה אותי לעבוד יותר ויותר עם אנשים שאינם רקדנים, כאלה שכמוני אוהבים לרקוד ושתמיד חלמו על כך. אני יותר ממאושרת על הזכות שניתנה לי לאפשר לאנשים רבים  דלת כניסה אל העולם הקסום הזה של המחול.

יום הולדת שנתיים.

 לפני שנתיים נכנסתי לסטודיו בפעם הראשונה. תמיד אהבתי לרקוד, אף פעם לא למדתי. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו עבור עצמי, שלא משנה מה יש לי לעשות וכמה עומס יש לי בעבודה, אני לא מוותרת עליו. מתנה לעצמי.

אז התחלתי. הגעתי לסטודיו  PLAY,  סטודיו ללימודי אימפרוביזציה של אילנית תדמור, "צמיחה ויצירה בתנועה" היה כתוב על הפוסטר. התחלתי בשיעור טכניקה. בתוך הרבה סימני שאלה שעלו לי: מה זה אימפרוביזציה? האם זה מתאים לי? האם אוכל להשתלב כי הרי מעולם לא רקדתי?, בשיעור טכניקה היה משהו פחות מפחיד, יותר ברור, שלראש שלי היה יותר פשוט להתמודד איתו, להבין אותו.

אני זוכרת את החשש והספק שהיו לי בתחילת השיעור, אני זוכרת כמה שקט ושמחה הרגשתי בסופו.

מעין תחושה שלה הגעה הביתה, אולי חזרה הביתה..

התחלתי בשיעור טכניקה, פעם בשבוע. ואז הוספתי עוד שיעור. ואחרי כמה חודשים עוד אחד. ועוד אחד. כבר אזרתי אומץ והצטרפתי לשיעור אימפרוביזציה. עד היום קשה לי להסביר במילים מה זה אימפרוביזציה. אבל אני מרגישה את זה בגוף ובורקת את זה בעיניים (וזו אולי אחת מהמתנות היפות שקיבלתי במהלך השנתיים האלו, לגלות שהרבה מאוד מילים, לא משתוות לתחושה של הגוף, יש משהו בחווית הגוף שנחרטת עמוק יותר).

באימפרוביזציה נפתח לי עולם שלם. של הקשבה: קודם כל לעצמי - מה יש לי עכשיו בגוף, מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ובמקביל גם לסביבה - אם זה לחלל, לפרטנר איתו אני עובדת, לקבוצה עימה אני רוקדת; של נוכחות - להיות כאן ועכשיו, להישאר עירנית, לחקור, להחליט, לבחור ולפעול, לא להגיע למצב של "שומר מסך" כפי שאילנית מדמה, להזיז את העכבר (לשנות את ההרגל, האוטומט, לנסות משהו חדש, להפתיע את עצמי); של רכות וגמישות - גם של הגוף וגם של המחשבה - להגדיל  את הטווח בו אני פועלת, להרחיב את הגבולות, לאפשר לעצמי יותר. של שחרור - שמחה, משחק, צחוק, חופש, "רגליים שמחות, לב רוקד"..

ככל שהזמן עבר, המקום שהריקוד והלימודים עם אילנית היווה עבורי,  התרחב ממקום של הנאה וכיף, למקום של הרבה לימוד על עצמי, חיבור לגוף, הצצה פנימה, תקשורת החוצה. משיעור לשיעור שמעתי עוד אסימון נופל, הבנתי עוד דברים, חוויתי יותר - את השיעורים ובעיקר את עצמי, קיבלתי עוד תשובות, חלמתי יותר חלומות (או אפילו חלומות אחרים), הצלחתי להרגיש יותר, להיות יותר.

לעיתים זה היה מסע לא פשוט. העבודה עם הגוף מייצרת ללא שימוש במילים פידבק לא מתפשר: על הגבולות והמגבלות שלי, על ההרגלים שלי, על מקומות חסומים, על המפגש שלי עם עצמי, על מערכות יחסים שלי.. מבלי להשתמש במילים, אולי אפילו מבלי לרצות או להתכוון, מלרקוד בסטודיו בלי ראי (כי אצל אילנית רוקדים ללא ראי, החשוב בריקוד על פי תפיסתה הוא לא האסתטיות של הריקוד, זה בכלל לא חשוב איך זה נראה, אלא איך זה מרגיש, מה עולה כשאני רוקדת) קיבלתי ראי פנימה, מנורות קטנות שמאירות אזורים חשוכים. וכמו בכל פעם שמדליקים פתאום אור, זה לא תמיד נעים, זה מציק בעיניים, אבל כשנותנים זמן, כשמגלים סבלנות, כשעובדים עם זה, פשוט נותר אור.

מבלי שהתכוונתי, גם מצאתי לעצמי מורה. כמו באותו כיתוב על הפוסטר, כך גם באילנית - צמיחה, יצירה, תנועה. יש בה משהו אחר עבורי: מאפשר, מדויק, נושם, שואל, נותן, עם הרבה עוצמה וריקוד מלא רכות, בלי פשרות אבל עם הרבה קבלה ומרחב לטעות. לטעות, לשאול, לנסות שוב. בסטודיו ומחוצה לו, בריקוד ובחיים.

מורה אחר שלי, זן מסטר ניסים אמון, אומר: החיים יפים, מותר להנות, הכל בסדר. עבורי משמעות ה"הכל בסדר" היא שהכל אפשרי, הכל מותר, הכל מתקבל, מה שעולה עולה, מה שמרגישים מרגישים. בסטודיו, במרחב המאפשר שאילנית יצרה, למדתי גם לרקוד את זה. פשוט להקשיב למה שיש עכשיו, ולרקוד אותו. והכל בסדר.. כמה נשימה, כמה חיות, כמה חיבור, כמה עוצמה, כמה חופש יש בזה.. ואז באמת מרגישים שהחיים יפים, ומותר להנות, ופשוט, פשוט לרקוד..

כשהתחלתי לרקוד לפני שנתיים, רציתי לתת לעצמי מתנה. חיפשתי מתנה, מצאתי אוצר.